מלח הארץ נגד מכונת הרעל: מי ינצח במאבק על נשמתה של המדינה? | דן פרי

בשנת 2020 הורשע בעבירה של שימוש פחזני באש לאחר שהניח מתקן פירוטכני בלב רחוב סואן בבני ברק והדליקו בזמן תנועת כלי רכב. בהמשך, במהלך מהומות בעיר, הורשע בעבירות של ניסיון הצתה ושיבוש מהלכי משפט, ונגזרו עליו חודשי מאסר שרוצו בעבודות שירות. לאחרונה דוד תועד בשורה של עימותים ישירים עם דמויות ציבוריות, עיתונאים ומפגינים, תוך אימוץ סגנון פעולה שמבוסס על חיכוך מכוון — התקרבות פיזית, הרמת קול, שימוש במגפון, ולעיתים יצירת סצנה שמיועדת להפצה ויראלית.

חסימת רכבו של ברק הייתה אולי רגע השיא שלו. בסרטון במדיה החברתית דוד "התנצל" שלא חסם את רכבו של ברק "יותר".

צחי הלוי, בן 50, מוכר לציבור כיוצר בעל קסם מיוחד. הוא זמר וגם שחקן פורה במיוחד בעל כישרון נדיר לשפות. הוא זוכה פרס אופיר שגילם בין היתר דמות מרכזית בסדרת הלהיט הבינלאומית "פאודה".  הדמות שלו שם, נאור, היא מושא להערצה – אינטליגטי, רהוט, רגוע, מוסרי ומוכן להקרבה (ולפעמית נראה שקול יותר מהגיבור הראשי דורון).

בטוויסט מאזור החיוג של "רק בישראל", הלוי גם מעט משחק את עצמו. בן של איש מוסד, הוא התגייס לצה"ל כחייל בודד ושירת כקצין ביחידת המסתערבים דובדבן – הרי היא בעצם סוג של "פאודה" המקורית. כלוחם מילואים ב־7 באוקטובר 2023, הוא התגייס כמתנדב, מיהר אל זירות האסון, שם לפי שלל דיווחים הציל חיי רבים.

השבוע בתקשורת סיפרה מתן גנדלמן, ניצולת הטבח בכפר עזה, כיצד בתוך הכאוס הצליח הלוי להגיע לשטח יחד עם אחרים, נכנס לאזורים מוכי אסון וחילץ את בני משפחתה וילדיה שנלכדו תחת איום ממשי. היא תיארה בעדות מצמררת כיצד בזמן שבני משפחתה היו לכודים ומנותקים, והיא עצמה הייתה, לדבריה, “במצב קיפאון מוחלט”, הלוי וחבריו חילצו “12 אנשים וכלבה אחת זקנה". הסתבר שהכוח קיבל את המיקום מאשתו של הלוי, ששמעה על המצב מהרשתות. "אנשים זהב טהור, מלח הארץ", אמרה על הלוי ואשתו.

לוסי אהריש היא עיתונאית בת 44 שגדלה בדימונה, למדה מדע המדינה באוניברסיטה העברית, למדה גם בבית הספר לתקשורת "כותרת" ועבדה לאורך השנים בשלל תחנות רדיו וטלויזיה בישראל, כולל ב-24i באנגלית (ערוץ בו גם אני מרבה להופיע) . היום היא  מנחה תכנית אקטואליה בערוץ 13. היא ידועה בחריפותה ובעברית המשובחת שבפיה.

אהריש אף  זכתה באות אבירות מרכז פרס לשלום ולחדשנות לשנת 2026, ושנתיים קודם לכן זכתה באות אבירי איכות השלטון וגם הנחתה ביום העצמאות טקס כיבוי משואות והדלקת תקווה,  טקס אלטרנטיבי לאירוע הממלכתי בהר הרצל. אין להכחיש: היא מתנגדת חריפה של ראש הממשלה נתניהו וחבורתו.

כיוון שהיא גם נולדה בנצרת למשפחה ממוצא מוסלמי, היא שנואה במיוחד אצל גדודי מכונת הרעל, כך שהשבוע מרדכי דוד הגיע לפתח ביתה עם חסיד נוסף, מגפון וצעקות. לפי הדיווחים דוד ניכנס לבניין ממש - ובפתח הבית נוצר עימות מתוח בין הבריונים ובעלה של לוסי אהריש – הלא הוא צחי הלוי.

כיוון שהזוג מעורב, השנאה יוקדת עוד יותר. היה ריח של אלימות באויר. "אתה בא אלי הביתה?" התריס הקצין המעוטר בעבריין. "בא לי להפגין מול אשתך!" ענה דוד. "לאן אתה רצה שזה יגיע?" שאל הלוי, תוך ששוטרים הפרידו בין השניים. המשטרה גררה את דוד מהמקום. עוד הצלחה ויראלית; בעתידו, אולי, מיקום טוב ברשימת הליכוד לכנסת.

אהריש בחרה להגיב מעל מסך הטלוויזיה. “בריונות — זו הרעה החולה של החברה כאן בישראל ... ועכשיו זה הגיע גם לפתח הבית שלי... הרוח הזאת של הממשלה היא רוח רעה שמעודדת את הבריונים… ולא אוריד את הראש בפני המסיתים האלה.” היא גם פנתה ישירות לנתניהו: “זו בדיוק דרכך, אדוני ראש הממשלה — לא לראות, לא לשמוע, לא לדעת מה קורה מתחת לאף. ... יום אחד הבריונים האלה יגיעו לפתח הבית שלך.”

שלושת הסיפורים הללו אינם רק רצף מקרי של אירועים. הם מציירים קווי מתאר של מאבק עמוק יותר על דמותה של החברה הישראלית. לא מאבק מפלגתי בלבד, אלא התנגשות בין שתי תפיסות יסוד שונות של המרחב הציבורי ושל האזרחות עצמה.

בתפיסה אחת, מחלוקת פוליטית — חריפה ככל שתהיה — נשארת בתוך גבולות של ריסון, של הבחנה בין יריב לאויב, של כיבוד המרחב הפרטי ושל אמון בסיסי בכללי המשחק. בתפיסה האחרת, הגבולות הללו מתרופפים: העימות הופך אישי, הלחץ הופך לשיטה, והפחדה מוצגת לעיתים כעוד כלי לגיטימי בזירה הפוליטית.

צחי הלוי ולוסי אהריש מגלמים, במידה רבה, את ישראל הראשונה — זו שמאמינה עדיין בשותפות אזרחית, במורכבות, ובאפשרות לחיות יחד גם בתוך מחלוקת. סיפור ההצלה מכפר עזה אינו רק פרט ביוגרפי מרגש; הוא תזכורת לסוג הסולידריות שעליה נבנתה המדינה מלכתחילה.

מרדכי דוד, מנגד, אינו רק דמות שולית או צבעונית. הוא סימפטום לתרבות פוליטית אחרת, שבה עימות מתמיד, חדירה למרחב האישי וטשטוש גבולות הופכים בהדרגה לנורמה. קו ישר נמתח בין התנהלותו לבין כתבי האישום והסתמכות על חסינות והמשפטים הפליליים שמהדרים את הביוגרפיות של יושבי הקואליציה.

מובן שהאפשרות הראשונה היא ישראל השואפת למצוא שלום עם עצמה ועם שכנותיה, ולהוסיף להתקיים כדמוקרטיה ליברלית שבה זכויות יסוד מובטחות והשגשוג גובר מתוך פתיחות לעולם. האפשרות השנייה היא מדינה בלתי יציבה מבית, מבודדת ומידרדרת, שאזרחיה היצרניים נוטשים אותה, והיא הולכת ונעשית תיאוקרטית וסמכותנית יותר ויותר.

הבחירות של 2026 לא יכריעו רק זהות של ממשלה. הן ישקפו הכרעה גורלית יותר: איזו מבין שתי תפיסות ישראל תיתפס כלגיטימית, ואיזו מהן תעצב את חיי היומיום של אזרחיה. מהי פרצופה של המדינה. אחרי הטראומה של השנים האחרונות, הפעם הבחירה היא אמיתית. לא תהיה עוד הזדמנוות.