המתקפה הזו לקוחה ישירות מחוברת ההפעלה הפופוליסטית הבינלאומית: אם החקיקה להחלשת התקשורת מתעכבת, תמיד אפשר להסית ולתקוף את אנשי התקשורת עצמם. השלב הראשון הוא סימון מטרות. מטרות אפקטיביות לקמפיין כזה צריכות להיות עיתונאים שמזוהים עם המחנה שמתנגד לשליט, אבל לא סתם שמאלנים. יש צורך באנשים שמקבלים בולטות ציבורית בכלי תקשורת מרכזיים, ועדיין אפשר לציירם כזרים וכעוינים לציבור הרחב. אהריש ומסוודה, עיתונאים ערבים רציניים, מקצוענים, עם עברית רהוטה, שמופיעים במהדורות מרכזיות, הם בחירה מצוינת.
השלב השני הוא הוצאה מהקשר. ממתינים לאמירה חדה, אולי כזו שנאמרת מתוך כאב, וכוללת ביקורת נוקבת נגד הממשלה. לדוגמה, בנושא מדיניות הפקרת האוכלוסייה הערבית. אין צורך להמציא דבר, די לגזור משפט, לנתק מהקשרו, להבליט מילה. אם יש מבטא ערבי שאפשר למסגר כ"מאיים". כך, קריאה להשתתפות רחבה בבחירות יכולה להיות מוצגת כהתרסה. גם האסתטיקה מגויסת: פריים לא מחמיא, כתוביות דרמטיות, הכל כדי להעצים את תחושת הסכנה ולשדר לצופה שמולו לא ביקורת – אלא איום.
מכאן עוברים להפצה. לכך מגויסים כל אמצעי ההפצה שיש למכונת הרעל להציע. משלל סוכני התעמולה בערוצי השופרות, דרך הצייצנים ומשפיעני הטיקטוק, ועד לעמודי האינסטגרם, קבוצות הטלגרם וקהילות עדכוני החדשות בוואטסאפ. גולת הכותרת היא תשדיר בחירות, שישלב את ה"אינשאללה" הידוע לשמצה עם הסיסמה הישנה והטובה: זה או השליט או הערבים.
השלב החמישי הוא החשוב ביותר – המעבר מהרשת למציאות. האפקטיביות של המהלכים התקשורתיים נמדדת ביכולתם להניע בריוני משטר להטריד את מטרות הקמפיין, ובמקרה של אהריש מדובר בהצלחה מסחררת. היעדר גינוי לאלימות על ידי חברי הקואליציה מהווה גיבוי נוסף. כך המנגנון פועל ומשמר את עצמו.
מכונת הרעל חשפה בשבועיים האחרונים את היד שלה. כך היא מתכננת להחליש את מוקדי הביקורת התקשורתיים לקראת הבחירות. עלינו ללמוד את השיטות, לחשוף אותן לאור היום, ולייצר מנגנונים ברורים למאבק בהן – ברשת, בכלי התקשורת, בכנסת וברחובות. התגובה של לוסי וסולימאן, שאינם מרכינים ראש אלא מגבירים את קולם ותובעים את המסיתים, משמשת מודל לכולנו.
התרעות פיקוד העורף