מופע של איש אחד: כך הופך טראמפ לאיום קיומי על ישראל | יצחק בריק

הפער בין הרצוי למצוי

המנהיג כמרכז היקום

הנטייה של טראמפ לרכז את כל תשומת הלב בעצמו, יוצרת דינמיקה שבה האינטרס הלאומי נשזר ללא הפרד באינטרס האישי. במצב כזה:

מחיר הנרקיסיזם הפוליטי

הבעיה העיקרית בכך שהאגו גובר על ה"רצוי והמצוי" היא אובדן היכולת לתיקון עצמי. מנהיג שאינו מסוגל להודות בטעות, או להכיר במורכבות המציאות, גוזר על סביבתו קיפאון. במקום להתמודד עם אתגרי המאה ה-21, משינויי אקלים ועד לשינויים במאזן הכוחות הגלובלי, האנרגיה השלטונית מושקעת בתחזוקת הנרטיב האישי של המנהיג.

התוצאה היא קיטוב חברתי עמוק. עבור תומכיו, האגו של טראמפ הוא ביטוי לעוצמה אל מול ממסד חלש. עבור מתנגדיו, מדובר בסכנה ברורה ומיידית ליציבות הדמוקרטית. בשני המקרים, המציאות האובייקטיבית נדחקת הצידה לטובת דרמה אנושית בלתי נגמרת.

חזון השלום: עסקה של איש אחד

דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בחזונו של טראמפ למזרח התיכון. בעוד ש"הסכמי אברהם" נתפסו כהישג היסטורי, הניתוח המעמיק חושף כיצד האגו של טראמפ והרצון לרשום "ניצחון" מהיר, עיצבו מציאות בעייתית. חזון השלום שלו לא נבע בהכרח מהבנה אסטרטגית של צורכי האזור, אלא מהצורך להוכיח שהוא, "אמן העסקאות", מסוגל לפתור את מה שקודמיו נכשלו בו.

בתוך המהלך הזה, החל להסתמן תהליך מדאיג: דחיקתה של ישראל מהציר המרכזי של החזון האמריקאי. עבור טראמפ, ישראל הייתה לעיתים כלי בלוח שחמט שנועד לשרת את תדמיתו בקרב בסיס הבוחרים שלו בארה"ב, ולא בהכרח שותפה אסטרטגית שביטחונה ארוך הטווח עומד לנגד עיניו.

ישראל בודדת לנפשה

הסכנה הגדולה בגישתו של טראמפ טמונה בנכונותו לנטוש בריתות מסורתיות, אם הן אינן משרתות את הנרטיב הרגעי שלו. תחת מעטה של "אמריקה תחילה", החזון שלו למזרח התיכון עלול להוביל למצב שבו ישראל נותרת בודדת לנפשה. כאשר האגו מוביל את המדיניות, המחויבות לערכים משותפים ולבריתות דמים מוחלפת בעסקאות קצרות טווח.

אם ישראל לא מספקת לטראמפ את ה"שואו" הפוליטי שהוא זקוק לו, או אם היא נתפסת כמעמסה על רצונו להתקרב לצירים אחרים (כמו מדינות המפרץ העשירות או אפילו ניסיונות פיוס עם משטרים רודניים) - הוא עלול לסגת מהתמיכה הבלתי מסויגת בה. במצב כזה, ישראל מוצאת את עצמה מחוץ למעגל ההשפעה המרכזי, כשהיא נאלצת להתמודד לבדה עם איומים קיומיים, בעוד בעלת בריתה הגדולה ביותר עסוקה בטיפוח תדמיתו של העומד בראשה.

תאריך תפוגה

דונלד טראמפ הוכיח כי האגו הוא כלי פוליטי רב עוצמה, אך כזה שיש לו תאריך תפוגה והשלכות הרסניות. כאשר האגו הופך למצפן המרכזי, המנהיג מפסיק לשרת את המציאות ומתחיל לדרוש שהמציאות תשרת אותו. במאבק שבין האגו לבין ה"רצוי והמצוי", נדמה שהמפסידה העיקרית היא היכולת לנהל מדיניות רציונלית, עקבית וצופה פני עתיד.

במאבק שבין האגו לבין ה"רצוי והמצוי", ישראל עלולה לגלות שהמחיר של חברות המבוססת על גחמות אישיות הוא הפקרתה ברגע האמת. חזון השלום של טראמפ, מפתה ככל שיהיה, נושא בתוכו את זרעי הבדידות המדינית של ישראל, ביום שבו האגו של המנהיג יחליט שהאינטרס שלו נמצא במקום אחר.