האב הורה להעביר את החבילה לילד השני, שגם הוא ניסה ללא הצלחה, וכך גם לשלישי ולרביעי עד הגיעו לבן הזקונים - אף אחד לא הצליח לשבור את חבילת הקש. אין צורך שאאריך יותר מדי, בסוף האב שלף קש ועוד קש ועוד קש, ושבר אותם כל אחד לחוד. את המסר אתם מבינים.
אני זוכרת את הילדים והם צורחים את חייהם ברכב וכשאמם רועדת, מנסה להבין מה קרה עכשיו ולבדוק שלא נפצעו, היא פותחת את החגורה בקושי ויוצאת מהרכב להבין מי זרק ולמה. "יש לי ילדים באוטו", היא צרחה את נפשה בבכי ובכאב, והילדים ברקע בוכים ומתחננים בפניה לחזור לרכב.
תוך רגע שם האיש שביצע לכאורה את הפשע הופץ באינטרנט, גם אני כתבתי עליו תגובה נזעמת, התאפקתי כמה שיכולתי כדי לא לאבד מהממלכתיות שלי. כשראה שהגבתי, פנה אליי בהודעה פרטית ונשבע לי שזה לא הוא. כך או כך, לא התעסקתי בזה יותר מדי, קול הילדים הבוכים מאבן שנזרקה על ידי בני עמם, דתם, ואולי אפילו יישובם, גמר לי את שאר היום ושאר הלילה.
דיברנו קצת על קבוצת בני הנוער שהפגינו מחוץ לתלמה ילין על האלימות בחברה הערבית, ועל פועל הבניין היהודי שירד מהפיגומים, תפס אחד מהם, ופוצץ אותו במכות. "איכס, מה נהיה מאיתנו", מלמלתי. "לא רק זה", הוסיף הידיד, "הוא גם לקח את המגפון לאותו הנער ושבר אותו על הרצפה".
מה ששלח אותי אוטומטית לסרטון מלפני חודש, שבו מפגין שתומך בממשלה מגיע לדין ודברים עם מפגין אחר, שמבקש את פירוק הממשלה, המפגין האחר חטף את המגפון מידיו של המפגין הראשון וניפץ אותו על ראשו של המפגין הראשון, שנשכב על הרצפה ולא זז.
העומדים מחוץ לבתים של אנשים ממחנות אחרים, מעירים את ילדיהם בערב, מקללים, מגדפים ויורקים. אין יום שחולף בלי להניח בצד את כל הערכים הפמיניסטיים והליברליים, ולהעלות לפייסבוק תמונה הלועגת למראה של שרה נתניהו ולהצמיד לה לאמצע הפנים אף של חזיר.
על אלטלנה אני לא מדברת, כי הסיפור ברור וידוע לכולם. אתם לא רואים לאן זה הולך? בדיוק לשם, אנחנו פסע ממלחמת אחים, הייתי מבינה את זה ואף מצטרפת לאחת כזו לו היינו חיים במדינה משמימה כמו מלטה או שווייץ, אבל לאן שלא תביטו - ימה, קדמה, צפונה ונגבה, יש אויב המחכה לנעוץ בכם את קלשונו, אז להוסיף עוד? ללכת בפחד גם בין אלו שעליהם אנחנו אמורים לסמוך יותר מכל?
אני לא בעלת אוב או קוראת בקפה, אבל אני חרדה על אמת מהכיוון שאליו אנחנו צועדים. התבהמנו, לא כולנו, אבל אחוז ניכר מאיתנו, הפכנו לצמאי דם, נדמה כי השנאה מתדלקת פה הרבה מהאנשים, תביטו על ההיסטוריה, זה אף פעם לא נגמר טוב, ואין מקום אחר ללכת אליו, זו המניה הכי גרועה לשים כסף עליה.
בבית הספר הייתי פחות טובה, לא ידעתי לענות תשובות לשאלות בסיסיות שבשאר הימים הייתי עונה עוד לפני שהמורה הייתה מסיימת את השאלה, בצבא יכולתי לצאת לקצונה, אבל הותשתי ממה שקרה בבית ונשארתי בנשקייה לנקות גלילים אף על פי שאף אחד כבר לא השתמש בהם, ואת ההרצאות שהעברתי אחרי שחתמתי על הסכמי גירושים למיניהם, אני מעדיפה לא לזכור.
החברה הישראלית ידעה נקודות רתיחה, אבל הזיכרון הקולקטיבי של מה שנעשה לנו כמה עשורים קודם לכן איחד אותנו, והוציא מאיתנו גם רגעים יפים של אהבת חינם, ערבות הדדית, דגלים ושירים במרפסות ורעות, שאותה נשאנו בלי מילים. אנחנו חייבים לחזור לשם, להצטנן, וכמה שיותר מהר.
או שאפשר שנשכב כולנו ירויים על הרצפה, כל אחד גוסס אך בטוח בצדקתו, בזמן שיעבור האויב בין הגופות שלנו, יתקע את דגלו על האדמה הספוגה ויצחק. ואז תראו כמה אידיאולוגיית השנאה, שהיא ריקה מכל תוכן ומאידיאולוגיה אמיתית, תעזור לכם ולתפארת מדינת ישראל.
התרעות פיקוד העורף