עד שזה יקרה - הוא חתם על חוזה שמן עם נטפליקס - יפיק שרידן את הסדרות המצ'ואיסטיות שהוא אוהב; ישוטט במרחבי המערב הפרוע, הישן והחדש, וימצא דרך למצוא תעסוקה לערב רב של כוכבים מקשישים עם בלורית מהמדף בדרכם למפעל לייצור דבק.
בתהליך שהוא לא פחות מפלא בריאה, עיצב בילי בוב לעצמו מראה חדש; הוא מתנאה בבלורית פונקציונלית המחליפה צבע ואורך על פי הצורך (כשהוא לא חובש אותה, הוא מתגנדר בכיסויי ראש מוזרים); הוא רזה אנושות, עד כדי כך שב"לנדמן" הוא נראה ציפלון שבריזה קלה יכולה להעיף ומכנסיו תלויים על בלימה. לפעמים הוא יוצא מעניין כמו ב"Goliath", סדרה שבה היה עורך דין; לפעמים לא, כמו ב"לנדמן", שכולם יאמרו לכם שהוא אחלה.
העונה השנייה, שממנה יכולתי לשאת שני פרקים בלבד, הייתה אלתור נוסף על גברים לבנים עשירים ועל הנשים המהממות המקיפות אותם. כמה נמאס העיסוק בגברים לבנים עשירים ועולמם הצר.
לא הזיקה ההילה שאליוט מביא איתו לכל התפקידים שלו, בעיקר עכשיו, עם רעמה של שיער שיבה שאין בדרך כלל לגברים בני 82, שהרבה מהצילומים שלו הוא מביט בשקיעה וקרני שמש אחרונות שוטפות אותו בהילה אדמדמה. אליוט הוא גבר גבוה וגרום, תמיד היה, שאינו מנסה להסתיר את הקילומטראז' הרב שלו, את מכאובי הגוף והנפש של גבר בגילו, כפוף לתפקיד האב שבילי בוב לא אהב.
עם קולו המיוחד והמוכר כל כך, אליוט עושה תפקיד מצוין שהוא סך כל מי שהוא. בדיאלוג ביניהם יוצא בילי בוב בכיין שאינו רואה את בריכת הכסף ודגי הזהב שבה הוא שוחה. אליוט מתנועע כמו העצים המדברים ב"שר הטבעות". היה צריך לכאוב להביט בו, אבל הוא נושא את שנותיו בכבוד ואוכל את המסך. מכיוון ש"לנדמן" הולכת לעונה נוספת, אולי מישהו יהיה מוכן להכין לי מונטאז' של רגעי המסך של אליוט ויחסוך ממני סבל.
אליוט היה הסרג'נט של האל מור (מל גיבסון) ב"חיילים היינו" ("We Were Soldiers"), המתעד את הקרב הראשון של האמריקאים בווייטנאם 1965, שבו כמעט נמחקה יחידת מארינס שלמה. זה אליוט שאומר למפקדו הדומע מול חלליו שג'ורג' ארמסטרונג קסטר, הגנרל שנטבח עם חייליו על ידי האינדיאנים בליטל ביג הורן, היה pussy.
אליוט שיחק ביותר מערבונים אייקוניים מאשר יש חול ביוטה. גם אם אינכם זוכרים את הסרט, את שפם המברשת הגדול במרכז הפרצוף הארוך והגבות שנראות כמו סככה, ודאי תזכרו. אם אין די במראה עיניים, זה הקול העמוק והמגרגר המוכר כל כך ממאות פרסומות, קריינות וסרטים, הבוקע מאליוט כמו דוב היוצא מהמאורה שלו.
אחד הדברים היותר שנואים עליי הוא לשמוע מישהו מתאר סרט שראה במלואו, או לתאר סרט בעצמי. לפעמים אין ברירה. ב"הגיבור" ("The Hero").
זה לא מובן מאליו שאישה סקסית בת 40 פלוס מגיעה למיטה עם גבר בן 70. אבל זה סרט. אם כל הגברים היו נראים כמו אליוט בגילו, זה היה קורה הרבה יותר.
זה לא סרט גדול, אבל אליוט מרחף מעליו כמו נשר עם מוטת כנפיים גדולה. פרפון מבקשת ממנו לספר לאשתו ובתו על מחלתו הממארת. יש הרבה סיפוק כשרואים את קתרין רוס נשענת על החזה של אליוט. ויש אמת מרה בעובדה שבתו אינה ממהרת לסלוח לו.
זה אינו סרט גאוני ואיני בטוח כי הזרקת תקווה ותוחלת חיים בדמות ניתוח אמיתי המכונה Whipple, שרק גברים אמיצים ולוחמניים במיוחד זוכים בו, הוא צו נרטיבי. זה ניתוח שבמהלכו חותכים חלקים גדולים מהאיברים הקריטיים הקרובים לאזור הנגוע כדי לקנות כמה שנים. לא תמיד זה עובד. הסרט מבקש מאיתנו להאמין שאליוט מצא סיבה לחיות ולכן יבחר בניתוח.
זה מה שקרה לאליוט, וזה לא היה יכול לקרות לגבר יותר ראוי. גם ב"המוצא האחרון" ("The Company You Keep"), סרט סתמי על מהפכנים זקנים עם רוברט רדפורד, ניק נולטי ואחרים, אליוט משחק ברון הייטק עשיר בקליפורניה, שג'ולי כריסטי המבוקשת חיה איתו. ג'ולי כריסטי היא לא עודף. דור שלם רייר אחריה.
כמובן שהיו לו עתה הזדמנויות רבות לדבר על כושר השרידות הנדיר של נישואיו לרוס. "אני חושב שזה מסתכם בעובדה שאנחנו מאוהבים", אמר בריאיון. "ואנחנו משקיעים בזה. יותר מכל דבר אחר זה מחייב צורך לרצות להיות נשואים. שני הדברים שרציתי בחיי היו להיות שחקן קולנוע ונשוי. בניגוד ללי היידן, שלא הצליח לשמור על איזון הכרחי בין שני התפקידים, קתרין ואני הצלחנו לגרום זה לעבוד".
ראיתי לאחרונה צילום של אליוט ורוס ביחד. הם עמדו חבוקים, מודעים לנוכחות המצלמה, אבל למתבונן בהם לא היה ספק לגבי טיב הקשר האינטימי הארוך ביניהם. מבלי שנגעו זה בזה, קווי המתאר של גופם היו בהתאמה מלאה; בזרימה הנדירה והמיומנת של זוג שצלח משברים, אכזבות, מלחמות קרות וחמות ונשאר יחד. דווקא הצילום המסוים הזה, שלא התכוון לדבר, עורר בי את תחושת אי־השקט שתמיד מלווה אותי.
כמה קשה אך חשוב לשרוד את המסלול ולהגיע שלמים לסופו. נכשלתי פעם אחת, אחרי יותר שנים מאשר אליוט ורוס נשואים, וזה מסוג השברים שאינך מחלים מהם והם מקיפים אותך תמיד כמו אשפת לוויינים שבתורם ייפלו בחלקים לכדור הארץ. אני נחוש לא לקלקל פעם נוספת, היה הרהור שעלה לי.
לא די לאהוב את ההקרנה הגברית, השקטה, הקשוחה והסטואית של אליוט, המזכירה כיצד נהגנו לצאת מסרטיו של איסטווד הצעיר, מופתעים מהשמש הזורחת, מצמצמים את עינינו שלא יכאב ומעקלים את השפה העליונה ופוסעים לאט במגפיים. גם על איסטווד אמרו שאינו יודע לשחק והיו לו רגעי קולנוע גדולים. יש רגעים ב"הגיבור", שלא תוכננו מראש, שאליוט בוכה ומי שיושבים מולו בוכים איתו. עדלאידע של דמעות.
החיבור שלי לסם אליוט החל לפני שזקנתי וחיי ירדו לשוליים הרכים. לפעמים אם אינך שם לב, אתה חי משאלה המגשימה את עצמה. אתה אומר שזה לא יקרה לך, עד שפתאום אתה מבין שאותך מחלצים מההריסות עם מלתעות החיים. אבל מה שקרה לאליוט הוא סוג של תקווה. אולי אין זמן רב אבל הכל יכול לקרות. לפחות על הנייר. לא שכחתי שאליוט היה גם ב"1883" של שרידן. אבל יש לי שרידן עד כאן.
התרעות פיקוד העורף