בהובלה של הרכב שופטות נשי חזק וברור, נידונה השבוע בבית המשפט העליון עתירת האקלים הראשונה בישראל שהוגשה בספטמבר 2023. ההמתנה לקשב השיפוטי והציבורי השתלמה, ולראשונה – נקבע שמדינת ישראל נדרשת לעדכן עד ליוני הקרוב, מה הוא לשיטתה ״הקו התחתון״ לקביעת יעדים מצד הממשלה ביחס להתמודדותה עם משבר האקלים.
העתירה, הוגשה ב-19 לספטמבר 2023, על ידי מגמה ירוקה ו-33 בני ובנות נוער, סביהם וסבתותיהם, שהעזו לחלום בגדול ובירוק, ומנוהלת ע״י הקליניקה לצדק סביבתי מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת״א. אלו, עתרו בטענה כי ישראל אינה עומדת ביעדים להם התחייבה בזירה הבין־לאומית ומפרה את חובותיה כלפי אזרחיה. הדיון בה נדחה שוב ושוב, בין היתר על רקע המציאות הביטחונית המורכבת. וגם אתמול בבוקר לא היה מובן מאליו שההליך אכן יתקיים. אך ההרכב חדור המטרה פתח את הדיון, לא לפני שאפשר לשדרו לציבור בפלטפורמות הדיגיטליות, ורק בכמה דקות איחור התחיל לדון בעתירה לגופה.
כבר עם פתיחת הדיון ע״י ראש ההרכב, כבוד השופטת דפנה ברק-ארז, ניכר שמדובר ברגע היסטורי. רגע בו מדינת ישראל עוצרת ומעיזה לחשוב על העתיד. על השלכות ההווה, השלכות פליטות גזי החממה, ועל המציאות ממנה עתידים לסבול בני הגיל השלישי בצורה החמורה ביותר, לצד חששות וחרדות שמתפתחות בקרב בני הנוער על העתיד שמחכה להם. כבר בפתח דבריה, ניתן היה להבין שלא מדובר בשאלה תאורטית אלא בהשלכות ממשיות על בריאות, חוסן ותוחלת חיים. לשנייה אחת, ניתן היה להאמין שמדובר במדינה מערבית מתוקנת, שמצליחה להוציא את הראש מעל המים ולחשוב יחד מה הם היעדים הסביבתיים הראויים שמדינת ישראל תקבע לעצמה ועד כמה מחייבים הם צריכים להיות.
לצד הראוי, ישנו המצוי - ולצד האהדה הרבה שקיבל הנושא והקשב השיפוטי שהופנה אליו, לא ניתן היה לדלג בכזו קלות על השאלות המשפטיות כבדות המשקל. עם תמיכתן בגישתה של ברק ארז, גם השופטות וילנר ורונן לא עשו לעותרים חיים קלים, וניסו בזו אחר זו לחפש אחר המסגרת המשפטית המחייבת ולתהות יחד איתם, מהו העיגון הנורמטיבי שמחייב את מדינת ישראל לקבוע יעדים שכאלו. הרי, אחרי הכל, למרות שלמשבר האקלים אין גבולות ברורים - אנחנו עדיין בין כותלי בית המשפט.
הדיון ההיסטורי, שנערך במשך שעה ו-13 דקות, צולם במלואו והועלה לעמוד היוטיוב של הרשות השופטת. במהלכו, נאמרו התייחסויות מהותיות ביחס למקומה של מדינת ישראל ביחס למשבר האקלים העולמי, ליעדים בין-לאומיים משותפים שנקבעו כמטרות ברות הישג ולמחוייבותה של המדינה לדאוג לאזרחיה שצפויים להינזק באופן ישיר מגלי חום קיצוניים ותופעות אקלימיות נוספות שעתידות להגיע. עם זאת, לעובדה שאין בישראל חוק אקלים מחייב, בשונה ממדינות אירופאיות מתוקנות רבות, השלכה על היכולת לאכוף סוגיות אלו בבית המשפט. המדינה חזרה על כך שוב ושוב, כשביססה את טענותיה בין היתר על החלטת ממשלה 171 משנת 2021 שקבעה כי על מנת לעמוד במחויבותה של ישראל במסגרת התחייבויותיה הבין-לאומיות להתמודדות עם שינויי האקלים, על ישראל לקבוע יעד לאומי להפחתת פליטות גזי חממה עד לשנת 2030 ולפעול לטובת מעבר לכלכלה דלת פחמן עד לשנת 2050.
אלא שבפועל, החלטות לחוד ומעשים לחוד. נכון לכתיבת שורות אלו, לא רק שישראל לא פועלת לעמוד ביעדים הנמוכים שנקבעו על ידה, אלא שהיא משנה אותם בהתאם לאי הצלחתה לעמוד בהם, בניגוד מוחלט להתחייבויותיה הבין-לאומיות ולהצהרותיה השוטפות. בנוסף, הצעת חוק האקלים נותרת תקועה במסכי הבירוקרטיה וממשלת ישראל נמנעת מהעברת חוק בעל השלכות מחייבות לכל המשק הישראלי, שיעניק תוקף להתחייבויותיה ויחייב בפועל לנקוט בהחלטות כואבות לכיס של משרדי ממשלה ותאגידים מזהמים רבים, אבל יטיב עם הציבור שלה.
ברק ארז, וילנר ורונן הבינו את זה, ולאחר שהחליטו סוף סוף לדון בעתירה לגופה ולאפשר את שידורה המכונן, הן קבעו שהמדינה לא יכולה להמשיך לזרוק הצהרות חסרות בסיס לאוויר, ודרשו ממנה להבהיר מהו לשיטתה ״הקו התחתון״ המינימלי שעל המדינה לעמוד בו ביחס לפליטותיה ומה מעמדה הנוכחי של הצעת חוק האקלים, עד לסוף יוני הקרוב. לנו נותר רק לקוות שההחלטה שהתקבלה בדיון שהתחיל בכמה דקות איחור, אחרי דחיות של שנתיים, תוביל לגול נחוץ לפני הדקה ה-90.
התרעות פיקוד העורף