במרחבים העצומים של מרכז החלל ביוסטון, בעמידה תחת הצללית המיתמרת של מעבורת החלל "אינדפנדנס" (Independence), המושג "בלתי אפשרי" מרגיש כמו נחלת העבר. במשך עשורים, האתר הזה היה המוקד של ההישגים האנושיים - מקום שבו הוכחנו שעם מספיק רצון משותף, כוח הכבידה הוא בסך הכל המלצה.
אך בעודי עומד שם, עיתונאי על הרצף האוטיסטי המייצג את התפוצה היהודית העולמית, מוחי לא נשאר במסלול סביב כדור הארץ. הוא נדד חזרה לירושלים, אל מסדרונות המרכז הלאומי "שלווה".
קיימת אנלוגיה מדהימה בין תוכנית נאס"א (NASA) לבין השליחות של "שלווה". שתיהן בנויות על האמונה שבהינתן "כרית השיגור" הנכונה, כל אדם יכול להתעלות מעל המגבלות הנתפסות שלו.
בנאס"א, מהנדסים תכננו את מטוס נשיאת המעבורות (הבואינג 747 המופיע בתמונה מאחוריי) כדי להרים חללית שלא יכלה להגיע למסלול בכוחות עצמה. "שלווה" היא אותו מטוס נשיאה. היא מספקת את התמיכה המבנית, את הטיפול הייעודי ואת ההסברה הבלתי מתפשרת הנדרשת כדי להרים ילדים וצעירים עם מוגבלויות לעבר ה"כוכבים" האישיים שלהם.
"שלווה" הובילה שינוי חלוצי בתודעה הישראלית, כשהיא מרחיקה אותנו משפת ה"מוגבלות" לעבר הטרמינולוגיה בהשראת דובאי שאותה אני מקדם: אנשים עם נחישות (People of Determination). זהו אינו רק קישוט לשוני; זוהי הכרה בכוח הרצון והתעוזה הנדרשים כדי לנווט בעולם נוירוטיפיקלי.
התרעות פיקוד העורף