מדובר בשלוש זירות עיקריות, שכל אחת מהן שונה במהותה מהאחרת, אך שלושתן צמאות לבהירות אסטרטגית מירושלים. תוצאות הסבב הנוכחי מול איראן ישפיעו כמובן על האזור כולו, אולם חולשתה של טהרן, כמו גם חולשתה של רשת התמיכה האזורית שבנתה, הן כבר עובדות ברורות.
ישראל נדרשת להחליט אם בכוונתה לצעוד בנתיב שנותן אשראי מושכל ובעירבון מוגבל למשטר החדש בסוריה, או להוסיף ולהחזיק בשטחים שמעבר לקווי הסכם ההפרדה, ולהימנע מהסכם ביטחוני שסביבו התקיימו מגעים בין הצדדים. ישראל נהנית מחופש פעולה בזירה הסורית, אבל סביר מאוד שהדבר מוגבל בזמן, עד שישראל תאולץ על ידי וושינגטון להתקדם. מובן שעדיף לגבש מדיניות לפני כן.
בעינה עומדת השאלה, כיצד ניתן לנצל את הנסיבות הנוכחיות כדי להשפיע על המשך היחלשותו של חיזבאללה. אפשר לשקול אם הבנות ישראליות־לבנוניות, שבמסגרתן מתבצעות נסיגה ישראלית והיערכות מחדש בדרום המדינה, ואולי אף התקדמות במישור המדיני, עשויות לסייע לממשל הנוכחי לחזק את מעמדו לקראת הבחירות. הנציג המדיני, שצורף למשלחת הלבנונית שנפגשת עם מקבילתה הישראלית, מקרין נכונות להתקדם, ואולי חש שיש לו מרחב תמרון מספיק לכך.
הזירה הפלסטינית נפיצה במיוחד, ודומה שהממשלה בכוונת מכוון מתעלמת מסיכוניה. ברצועת עזה שורר מצב מוזר למדי. מועצת השלום התכנסה, והאמריקאים מקרינים, אף הם באורח מכוון, מסרים אופטימיים. ישראל, לעומת זאת, עומדת במרייה, שבה ומשמיעה את המנטרה הידועה, שהכל יודעים כי לא תושג בהיעדר אלטרנטיבה שלטונית פלסטינית, בדבר פירוק חמאס מנשקו כתנאי לכל מהלך נוסף. המצב בגדה המערבית חמור יותר, שכן אין לדעת מתי וכיצד הרשות הפלסטינית לא תוכל עוד לשמר את התיאום הביטחוני לנוכח המדיניות הישראלית ולנוכח הוונדליזם בשטח, ומתי תתרחש ההתפרצות הבאה, שכולם בוודאי יופתעו כשתקרה.
אין הכוונה לומר שלא מדובר בסוגיות קשות ומורכבות. אולם המדיניות הישראלית הנוכחית, מתוך רצון למנוע הפתעה נוספת בנוסח 7 באוקטובר, מתעקשת להיאחז בשטח ולשמור על חופש הפעולה הצבאי הנוכחי. ישראל נמנעת באופן עיקש מחשיבה מדינית־אסטרטגית בהירה שמשקללת את ההתפתחויות באזור, את העדפותיהן של ארצות הברית ושל בעלות בריתה האחרות, בראשן סעודיה וטורקיה, שמשפיעות על וושינגטון לא פחות מישראל, והיא דבקה בפרספקטיבה צרה במיוחד.
התרעות פיקוד העורף