לאנטישמיות ניתנו בעבר הגדרות רבות ושונות. ההגדרה המקובלת היום היא של ארגון IHRA הפועל לשימור זכר השואה. על פי הגדרה זו, אנטישמיות כוללת הצדקה של פגיעה ביהודים בשם אידיאולוגיה קיצונית או דתית, טענות על מזימות יהודיות להשתלטות על העולם וטענות דומות, הכחשת השואה, הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, טענה שקיומה של מדינת ישראל היא יוזמה גזענית ועוד.
הגדרה אחרת, המנסה להפריד בין ביקורת נגד מדינת ישראל ובין אנטישמיות, ניתנה בהצהרת ירושלים. ההגדרות השונות לא שינו את המציאות: סעיפים המופיעים בהן התממשו מאז שבעה באוקטובר על ידי המוני מפגינים בעולם ועל ידי דוברים למען הפלסטינים. בולטת הכחשת זכותו של העם היהודי למדינה משלו (זה פירושה של הקריאה "פלסטין מהנהר עד הים").
במסמך רקע של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, תחת הכותרת "חקיקה נגד אנטישמיות והכחשת השואה", נכתב כי חקיקה מפורשת נגד אנטישמיות קיימת ברומניה, ספרד, מקסיקו, שווייץ, צרפת, שוודיה, אוסטריה ולטביה. במדינות אלה ובכמה מדינות נוספות קיימת גם חקיקה נגד הכחשת השואה. כל מי שעקב אחר החדשות בשנתיים האחרונות יודע שהחוק מופר בריש גלי על ידי מפגינים בחלק מהמדינות הללו (ספרד, צרפת ואחרות).
ישראל אכן צריכה לחוקק חוקים, שלפיהם מי שמשמיע אמירות אנטישמיות, או עושה מעשים נגד ישראלים ויהודים, לרבות קריאות שפירושן הוא פגיעה בזכות הקיום של מדינת ישראל, דינו מאסר ארוך, אף אם עשה זאת מחוץ לגבולות ישראל. כשהללו יועמדו למשפט ויישפטו לשנים רבות בכלא, ונימוקי פסק הדין יפורסמו, יהיה לדבר אפקט חינוכי בעולם.
התרעות פיקוד העורף