אי אפשר היה להתעלם מהרחשים שהיו בטיסה, כאשר לפני הנחיתה מצאנו את עצמנו חגים באוויר כמעט עשר דקות. "אולי זה פקק אווירי", נשמעו ניחושים, "אולי האמריקאים הביאו עוד מטוסים", וגם "אמרו שיהיה משהו, שמעתם משהו?", והיה ההוא שמכיר את אמא של ההיא, שמשרתת בבסיס סודי, וידע לספר שהוחלט על עוצר יציאות לכולם בסוף השבוע.
הייתי בדרך חזרה לארץ מקוויקי קטן בקפריסין, שבשיאו היה הלילה שבו כולם האמינו שארצות הברית תתקוף את איראן. כבר חשבתי שאצטרך לחפש דירה לשבועיים, כי אוטוטו נסגרים שוב השמיים. זה היה הדבר האחרון שהלחיץ אותי. אני מתביישת לומר שאפילו קיוויתי שזה יקרה.
ובכל זאת, בין עצירה לכוס קפה אחת לשנייה, בין מה שהזכיר לי את הפרלמנטים הקסומים עם כיסאות הפלסטיק ברחוב ביאליק ברמת גן, את הטיילת של טבריה בשיא תפארתה בתחילת שנות האלפיים, ואת תל אביב טרום החפירות והפינוי־בינוי, הימים שבהם באמת היא הייתה עיר ללא הפסקה, אמרתי לעצמי: מה רע לחיות פה, זה הרי כל כך לא נורמלי לחיות בהמתנה למלחמה.
בחצי השנה האחרונה יצא לי להיות שלוש פעמים בחו"ל, וזו הפעם הראשונה שדיברתי עברית באופן חופשי. במסעדות, כשאמרו לי "בתיאבון" ו"תודה" בעברית, הבנתי שנכנסתי לבועת זמן שנמצאת מחוץ למטריקס, שבה כל מה שחשוב לאנשים היה אם יירד גשם בקרנבל שתכננו בעיר בסוף השבוע. גשם רגיל. של מים, לא של טילים.
יש לי משחק שאני משחקת בכל מקום שאני מבקרת בו. אני מנסה לדמיין איך היו נראים החיים שלי אם הייתי מחליטה להתגורר שם לתקופה מסוימת. הפעם, בלימסול, זה היה מאוד מצחיק. מיד אחרי שפנטזתי על קפה ליד הים, ריצה בטיילת והליכה מהחוף לבר וחוזר חלילה, נזכרתי שיש לי את זה גם בתל אביב: חוף ים שממוקם 150 מטרים מהבית.
כמי שתמיד העדיפה להתפשר על גודל דירה ובפרט שתהיה קרובה לים, אין לי בכלל על מה להתלונן. זה מוזר לפנטז על משהו, אף שאת יודעת ששלך יפה יותר, טוב יותר. ובכל זאת, ליבי התמלא בקנאה עזה על הזוג שעשה הליכה על המזח. חשבתי שהם כנראה מתכננים סוף שבוע מול הטלוויזיה בנחת, ואולי חושבים כבר מה יעשו בסוף השבוע אחריו. תחושת חופש אינסופית ונורמלית שיש לרוב האנשים על הפלנטה, שמתנהלים מתוך הבנה שכל מה שקורה בחיים שלהם הוא בתחום אחריותם האישית בלבד.
כבר בנחיתה בארץ, כשהטלפונים של כולם החלו לרטוט מחדש, קיבלתי הודעה מלחיצה מעיריית תל אביב, שמבקשת לא להגיע לחופים בגלל רוחות חזקות. נזכרתי שאפילו בזמן הסופה ביירון לא נשלחה כזו הודעה. מיד הפעלתי את השריר הקונספירטיבי שלי כדי לנסות לנתח מה עומד מאחורי ההחלטה המוזרה הזו.
צעדנו מהאוטובוס אל ביקורת הדרכונים בטרמינל בפנים נפולות. באחד המסלולים, מאבטח מבוגר יחסית, עולה מברית המועצות לשעבר שכבר ראה דבר או שניים על הגירה, השמיע בטלפון שלו את "הבאנו שלום עליכם" ובתנועות נלהבות ניסה לעודד את כל השבים המיואשים. "תחייכו", הפציר בנו, "אין על ישראל, אין על ישראל".
בימים כתיקונם המחווה הזו הייתה מוציאה ממני תגובה צינית ורצון לעשות אחורה פנה. אבל דווקא ברגע שהכי לא הגיוני לחזור בו הביתה, הוא הצליח לגרום לי לחייך
התרעות פיקוד העורף