גבר תועד משליך צואה וחומר מצחין בכניסה לבניין מגורים"; "אישה התיישבה על מכסה המנוע של הרכב של בעלה הבוגד, והוא? המשיך לנסוע כשאשתו הכעוסה על מכסה המנוע"; "בית בושת נפתח בדירה בבניין מגורים. התושבים פנו לרשויות ואלו לא הצליחו לטפל במפגע"; "נערות הכינו ׳כיפה אדומה׳ לנערה בבית הספר, הכו אותה ותיעדו״. אלו כותרות משלל אתרים. במבט ראשון הקורא יאמר: "זה בוודאי קרה בארצות הברית, שם הטרלול אדיר", ואז יעבור לסטורי הבא. אבל במבט נוסף ומעמיק הוא יראה שהאירוע התרחש אצלנו. במדינתנו.
ביום נתון נוחתים עלינו עשרות כותרות ומאות תיעודים, שלל אירועים שפעם, כך היה נדמה לנו, היו שייכים לטריטוריות רחוקות ואקזוטיות. לא עוד. אנחנו משוגעים ככולם. לפחות. אני אף פעם לא יודע איך זה קרה. ואם משהו אצלנו השתנה או שזה פשוט העידן.
ברור שרמת הסיקור, הפרסום והתיעוד הפכו לפסיכיים. בכל חור יש מצלמה וכתב חובב ו"אושיית רשת", מישהו שחולם על עוקבים בטיקטוק וכסף קל. מה הפלא? שלל עיתונאי רשת מתמחים בהצפת סרטוני אלימות וקטטות, נטולי ערך לחלוטין, מלבד סיפוק יצר הסנאף, והכל לטובת לייקים ושקלים. אין אחריות, אין עיתונאות, אין הדדיות ומחשבה על האחר. רק פרסום וממון. תוסיפו עוד אחד וקבלו משהו בסגנון שלוש ה־כ׳. אני נשמע קצת כמו דוד, מי שעבר זמנו. אולי. יכול להיות שכך גם צקצקו כשסדרות אלימות הגיעו לראשונה לטלוויזיה או כשתסכיתים מותחים נשמעו בבכורה ברדיו וכשהצגות שילבו לראשונה לצד שאלות פילוסופיות עמוקות גם סצינות תוססות ורומנים זולים.
הרמה הבאה של ערוצי חדשות, ופסבדו חדשות, זה להראות אירוע מחריד שהתרחש בעבר בחו"ל ולא לציין את העובדה הזו. לרמוז שזה קורה כאן ועכשיו. להגדיל את ההיסטריה, הלייקים והעניין, ובאותה נשימה להעצים את הטמטום שלנו עד לרמה שנהיו סתומים לחלוטין. אדישים לאמת.
כשיש כל כך הרבה סרטונים, הגיבורים שלנו הופכים להיות אלו שמככבים בהם. ראינו שוב ושוב אירועים מחרידים עד שהם כבר נראים לנו לגיטימיים. מעבר לכך, הדמויות באירוע, המנוולות, קרי החזקות, נדמות כגיבורות של ממש. בעידן שבו לא מתנצלים ולא לוקחים אחריות, עברייני רקק, שעושים בעיקר מפגעים תודעתיים, הפכו לגיבורי־על. הם מככבים ברשתות במעשים אוויליים, ורבים מביטים בהם בהשתאות, אחרי שמדביקים משמעות טיפשית לחלוטין לפעילות שלהם.
וגם כאן צריך לומר ביושר: מישהו צופה בהם. מישהו משתף. מישהו נשאר עד הסוף. בלי הקשב שלנו, בלי הסקרנות שלנו, בלי ההנאה הקטנה מהריגוש, הם לא היו הופכים לכוכבים.
הכל חלק מאותה ערבוביה. טרולים שאין להם ואין בהם ערך הם הגיבורים. הנערצים. לא כדורגלנים. לא שחקנים. לא עשירים. לא מדענים. לא אנשי צבא. טרולים שמרביצים.
ומי שחוגג את זה אלו, כמובן, הפוליטיקאים, שכל רצונם הוא שנבין כמה שפחות, נחשוב כמה פחות ונתייחס בביטול לעוולות ולבלגן שהם עושים בחיינו. האמצעי? האבסת המוח שלנו בשטף אלימות וב"גיבורי" הסרטונים הללו.
באותם הסרטים והסדרות האלימים ששטפו את המסכים שלנו לפני עשרות שנים, הכל היה ברור: סילבסטר סטאלון וארנולד שוורצנגר ושאר הכוכבים מהז׳אנר נלחמו למען הטוב ונגד הרע. הם לא פגעו בקשישים, נשים, ילדים ומוחלשים. למרות האלימות והאגרסיביות שהפגינו על המסך, בסוף - אליבא דסרטים אלה - הם דבקו בחיובי ובהשבת הסדר על כנו. ל"כוכבים" של היום לא אכפת. הם מקללים ומתנהגים באלימות וכלום לא אכפת להם.
אולי השאלה היא לא רק מי הם הגיבורים של התקופה, אלא איזה סוג של קהל אנחנו.
התרעות פיקוד העורף