1
"הגעתי למצב שאני לא יכול להחזיק סיגריה, נמאס לי מהחיים האלו", הוא אומר. אני מגיש לו את הסיגריה לפה. הוא שואף ומשחרר את העשן ונאנח, "תראה לאן הגעתי, הפכתי לסמרטוט". למען האמת אני לא יודע מה לומר לו. הוא מביט על היד החבושה שלי ושואל מה קרה לי. אין בן אדם שאני מכיר או לא מכיר שרואה מישהו חבוש ולא שואל אותו "מה קרה לך?".
לרוב השואלים הנודניקים אני עונה "סתם חצ'קון", וממשיך בענייניי. לדודו, שנמצא בפיקוחי עד לחזרתו של המלווה מהשירותים, אני אומר את האמת: "היה לי ניתוח, הוציאו לי גידול סרטני מגב כף היד ועד להוצאת התפרים אני חובש את היד מחשש לזיהום". המלווה של דודו מגיע מהשירותים מתנשף "הכל בסדר?", הוא שואל, מוציא בקבוק מים ומשקה את דודו, שאינו מסוגל להחזיק בידיו הרועדות בקבוק.
הפה של דודו קצת מעוות, והדיבור שלו לא ברור. "היה לי אירוע במוח", הוא אומר. "נדפקו לי החיים, הפכתי סמרטוט. פעם לא פחדתי מכלום, עכשיו אני מפחד שאם שוב תהיה מלחמה ואזעקות, דיוויד", הוא מסמן על העובד הזר, "יצטרך להוריד אותי למקלט ואחר כך להעלות אותי. זה סיוט. הוא מציל אותי, בלעדיו אני מת. עוד מעט נגמרת לו אשרת השהייה, ואני לא יודע מה לעשות".
אני מסביר לדודו שפעם, כשהייתי ברדיו ובטלוויזיה, הייתי יכול לעזור. כיום אני חסר השפעה וכבר אין לי קשרים. האיש שהיה פעם ענק שרירי וכיום הוא שבר כלי מצומק על כיסא גלגלים, דומע ומייבב חרישית. "אני לא יודע מה יהיה, אולי יותר כדאי לי למות". העובד הזר כועס בעברית. במבטא זר כבד הוא גוער בו, "לא טוב מדבר ככה, לא טוב מדבר למות". הוא מנגב לו במטלית לחה את הפנים, מגיש לו בקבוק מים עם קשית. "לשתות, דודו, לשתות זה טוב", הוא אומר לו בקול אבהי.
אני מביט על מי שהוגדר פעם פלדלת וחושב לעצמי שמצבי נפלא. נכון שהשבוע הוציאו לי גידול בניתוח, נכון שעברתי לא מזמן ניתוח פה ולסת, נכון שמאז השעייתי מהרדיו חיי הפכו משעממים עד מוות, נכון שהראייה דועכת, השמיעה נחלשת וצריך לתקוע שני מכשירי שמיעה מעצבנים באוזניים; אבל למרות זאת ועוד כמה צרות צרורות, אני עדיין הולך על הרגליים, משתמש בשתי הידיים, הראש עובד, הדיבור רהוט ומצבי מצוין לעומת דודו "פלדלת", שיושב רועד ומעוות מולי על כיסא גלגלים.
אני מגיש לו סיגריה דולקת כדי שייקח עוד שאכטה. הוא ממלמל "תודה", מניח כף יד רועדת על כף ידי החבושה. "תהיה בריא, זהבי", הוא אומר. "אני צריך ללכת הביתה, להיות על יד המקלט אם יתחילו לעוף טילים". דודו מסמן לעובד הזר "הביתה".
אני עומד מול הים הסוער, שותה קפה שחור בכוס זכוכית, מעשן עוד סיגריה וחושב על כל אותם אנשים שנמצאים בחרדה מהטילים העלולים להיות משוגרים לישראל. החרדה היא אמיתית. אנשים מפחדים. קשה למחות את מראות החורבן שגרמו הטילים. תוכניות הטלוויזיה והרדיו עוסקות 24 שעות ביממה במלחמה העתידית, שיכולה להתחיל בכל רגע.
הצבא האמריקאי, על אלפי חייליו וכלי המשחית שלו, נמצאים בעמדות תקיפה באזורנו, המנהיגים האיראנים מאיימים שלא ייכנעו לתכתיבים האמריקאיים ויתקפו חזרה. נושאי משרות ציבוריות בישראל פולטים שטויות בכמויות; התקשורת מדווחת מה התחזיות באתרי ההימורים ליום ולשעה שבהם תחל המלחמה; אנשים עורכים קניות כפולות ומכופלות של מצרכי מזון ושתייה למקרה שהמלחמה הגדולה תפרוץ.
בבתי המרקחת מוכרים טונות של כדורי הרגעה, ובבתי הקפה, המסעדות והפאבים נושא השיחה העיקרי הוא המלחמה העומדת לפרוץ. רב־סרן שמועתי קיבל בשבועות האחרונים קידום מהיר והגיע לדרגת תת־אלוף.
אנשים שתכננו להגיע מחו"ל לישראל דוחים את הטיסות, בתי המלון והצימרים בצפון ריקים, בתקשורת מתפרסמות ידיעות על מספרי העוזבים את הארץ, וזה עושה חרא על הנשמה. כ־500 רופאים צעירים נטשו את ארץ הקוידש לטובת אמריקה, אירופה, אוסטרליה. אנשי הייטק עוזבים, איזה מזל שהחקלאים נשארים, שיהיה מה לאכול.
שני קשישים ניגשים אליי וקוטעים לי את המחשבות הקשות. "מה קרה לך ביד?", הם שואלים. "אל תשאלו", אני עונה, "זה סודי, קשור למלחמה באיראן". השניים מביטים עליי כמו על משוגע. אני מסמן להם עם היד על הפה. "שששששש", אני פולט, "יש כאן רוגלות ומאזינים", ואז אני ממשיך עם הטירוף הרגעי ומתחיל לשיר להם את "שיר חרא" של קובי לוריא, ששרו "הפונדקאים", מה שגורם להם להתרחק ממני בפאניקה.
התרעות פיקוד העורף