ובכן, אני נמצא ברבע השני של שנתי ה־57, מה שאומר שלפי הסטטיסטיקה העדכנית, אני בשליש האחרון של חיי. אין פה דיכאון, אין פה חשש חריג מפני המוות (אלא רק כזה שמאפשר חיים לצידו, כפי שקיים אצל כל אדם), בוודאי שאין כמיהה אליו, חלילה. ובכל זאת: גם אם אאריך ימים עד לגיל מופלג, הרי שכבר ביליתי על פני האדמה הזאת הרבה יותר שנים מאשר נותרו לי עליה.
לכאורה זאת מחשבה מדכאת, למעשה היא המנוע מאחורי שמחת החיים שלי, שכן עם כל יום שמשהו במרחב הפיזי שלי מצטמצם, נפתחים לי עוד מרחבים בראש ובלב.
מה הקשר בין התובנות האלה לבין גילי, שגם אם עדיין אי אפשר לכנותו "מתקדם", הרי שלכל הפחות נאמר שהוא "מתקדם לאיטו"? ובכן, לא נראה לי שבגיל צעיר יותר יכולתי להתברך בהן, כך שבמקום למשוך בידית שמשעינה לאחור את כורסת הטלוויזיה שלי, משכתי בזו ששחררה את כיסא המפלט.
המרחבים החדשים שהזכרתי, אלה שנפתחו בפניי, אינם קוראים לי להתבונן סביב, ככל שתמלא העין עד לקו האופק, אלא להפך: יופיים הוא שהם מאפשרים מבט פנימה, אל החלקים שלא הכרתי בנפשי. כאילו היו שנותיי הנערמות זו על גב קודמתה מעין מגדל תצפית שעליו טיפסתי כל חיי רק כדי לגלות שבראשו לא ניצב טלסקופ, כפי שתמיד סברתי, אלא מיקרוסקופ שמאפשר לי לראות את חיי מלמעלה ברזולוציות כאלה שלא ראיתי מעולם.
עת ניסיתי להסביר לילדיי (הגדולים, אזכיר, שכן לא הייתי מסוגל לעזוב את בית ילדותם לפניהם) את השינוי שגזרתי, לא רק על עצמי אלא גם עליהם, אמרתי להם שאני מרגיש כמי שראה את החיים בשחור ולבן, ופתאום התחלתי להבחין בגוונים שלא היו שם קודם.
הוריי למשל, אם זה אבי, שהסתלק מעימנו לפני 16 שנים, או אמי, שממנה נפרדתי בקיץ האחרון, נוכחים בחיי כפי שלא נכחו מעולם. זה לא שהיה נתק חלילה, וודאי שלא ניכור, אבל היה מרחק גיאוגרפי ולעיתים גם פער דורות שגרמו לנו לשוחח בטלפון רק פעם בכמה ימים ולהתראות רק פעם בכמה שבועות.
ואילו עתה מתקיים בינינו דיאלוג שוטף, לעיתים אף פורה. אני חולם עליהם, מתייעץ עימם, מסביר להם את מהלכיי - ואף מקבל פידבק. לא במובן שיגרור את הטור הזה לעולמות התקשור, אלא מפני שבדמיוני הם שלמים ומורכבים יותר משהיו בחיים שבהם גילמו דמויות חד־ממדיות של "אבא" או "אמא".
לא רק הם חיים במרחב הפנימי שנפתח לי, אלא גם - אולי כהמשך טבעי וישיר - אני בילדותי. גם כאן יש אולי פרדוקס, שכן אם אפשר היה להניח שאבק השנים יהפוך את זיכרונות הילדות למטושטשים, הרי שבמציאות אירע ההפך הגמור: תמונות ילדותי שדהו באלבומים, הצטללו בדרך שבה אני חווה אותן מחדש, מתחדדות דווקא מבעד לפרספקטיבה של שנים, נטולת פילטרים של מגננה הישרדותית.
כך אירע שככל שתנועותיי במרחב הפיזי נעשו מדודות יותר (הדוגמה המוחשית ביותר: קימה בבוקר שפעם נעשתה בקפיצה אחת, הפכה לאירוע רב־שלבי - בהתחלה פוקחים עיניים, אחר עוברים אט־אט למצב ישיבה שממנו מזדקפים בהדרגה, כאילו הפך החיבור בין הגב לאגן הירכיים ממסב כדורי לגלגל שיניים) כך נעשו תנועותיי במרחבי התודעה לחותכות יותר, מדויקות יותר ובעיקר נכונות הרבה יותר.
ככל שאני מרבה להרהר בכך, אני מבין שלא יכולתי לזכות במתת הזה בשום שלב קודם של חיי, לכן אני נהנה כל כך מהגיל שבגיל, מתפלש כפעוט בבריכה שבה יש כבר 56 כדורים - גם אם בזהירות, שלא ייתפס חלילה איזה שריר, כי בכל זאת, אנחנו כבר לא צעירים.
התרעות פיקוד העורף