השבוע הגיע אחד הימים שאני הכי חושש ממנו בלוח השנה. לא מדובר בעימות מזוין עם איראן, אלא ביום ההולדת של אשתי שתחיה (וככל שתחיה יותר, כך יגיעו יותר ימים כאלה).
יום חג הפך לספורט אתגרי
שלא תבינו לא נכון. אני מאוד מאוד אוהב את אשתי. ושמח על היום שבו נולדה. ולכן גם מרגיש בצורך אמיתי וכן לציין ולחגוג אותו. אלא מה? במשך 27 שנות נישואים התפתחה בינינו דינמיקה שהפכה את המועדים המשמחים האלה מיום חג לספורט אתגרי. יום הולדת הוא אירוע שבו יש להפתיע ולהדהים את כלת/חתן השמחה. ובאופן כללי: מדובר בטסט שנתי הבוחן את כישוריך כבן זוג. עד כמה אתה מחויב, נחוש ובעל דמיון ומקוריות. לקנות מתנה שעליה סוכם מראש, ולחגוג את האירוע במסעדה נחמדה? אין מצב. מה אנחנו, זוג בורגני ממודיעין? התשובה היא כן, אגב. אבל בורגנים שסטו מהנתיב. ומאז רק הולכים ומשוטטים עמוק יותר במשעולי האתגר.
ואילו אני, מנגד, מגשש כל פעם באפלה אחר הפתעה מרעישה, ורק רוצה לחזור הביתה בשלום. מה שמקים לא פעם לתחייה את אחותה התאומה והמרושעת של הציפייה, הלא היא - אכזבה. זאת שפנים רבות לה. מאכזבה מופגנת וקולנית, ועד ל"איזה יופי" ואחסון המתנה - עדיין בתוך האריזה - בעומק המחסן.
טיול גמלים זה רומנטי?
לקראת יום הדין של השנה החלטתי שזהו זה. אני מבטל את מצעד ההפתעות, לטובת אירוע צפוי מראש שמאפשר לחזור לערכי היסוד של חגיגת יום הולדת. הנאה, תשומת לב ותירוץ טוב לרכוש משהו שבשגרה הוא יקר מדי. להפתעתי, אשתי קיבלה את היוזמה בהבנה מוחלטת. סיכמנו מראש שהמתנה תהיה תכשיט, לבחירתה. ויחד עם ארוחה במסעדה, שלטובתה הצלחתי לקבץ את הילדים מכל קצוות הארץ, הרגשתי שאני מגיע למקצה הגמר במצב יציב מתמיד.
אלא שאז, בלת"ם. סגרנו עם חברים על נופש קצר במדבר, ימים ספורים לפני יום ההולדת. ובמקום להשתמש במאורע כהזדמנות לחגיגה קלה ומתבקשת, חשתי שוב בציפייה ממני להפתיע. והפעם, עוד בנוכחות אנשים נוספים. מה עושים? בדקתי מול מקום האירוח סיורי צפייה בכוכבים. פלטות גבינות. מארזים של יינות. בחנתי תפריטים של כל מסעדה בנגב.
רגע, טיול גמלים זה רומנטי? אבל יש לנו חבר עם בעיות גב. וכך הלאה. וככל שנקפו הימים, כך הבלבול הלך והפך לשיתוק. בערב הנסיעה הבנתי שבעצם לא עשיתי דבר. לחוץ ואובד, החלטתי לעדכן את חברינו, אבל דמיינתי אותם מחפשים בכוח מתנה בדקה התשעים ומתלוננים למה חיכיתי לרגע האחרון. אז ויתרתי.
בבוקר הנסיעה, כשנסעתי לתדלק, ניסיתי למזער נזקים. וקניתי בזריזות ובחשאיות עוגה ונרות יום הולדת. כדי לשמר את ההפתעה, כך שלא תתגלה במסגרת ההכנות וההעמסות לנסיעה, הסלקתי את העוגה בתוך סל שבו היו גם כלים למנגל, וציפיתי הכל בנעלי בית. להסוואה. גאוני, נכון? פחות. כי אשתי לא תניח לאף סל לצאת מהבית ללא בחינה מדוקדקת. במקום להפתיע, חטפתי שטיפה על כך שאני מערבב בין עוגה, נעליים ונפנף. יהיה בסדר, הנרות עוד בכיס. יש לי סיכוי להינצל, אני יודע.
מאוחר בערב, אחרי שכבר סיימנו לאכול במקום האירוח, הגיעה השעה. שלפתי את העוגה והלכתי הצידה עם הנרות. הדלקתי אחד, וגיליתי לבושתי שהוא באיכות כה ירודה, עד שכל השעווה פשוט ניגרה וציפתה את העוגה. מבלי שאיש ראה, הסתרתי הכל. לא נורא. כבר נחגוג בהמשך. אף אחד לא שם לב. אלא שאז, שנייה לפני שנפרדנו, מישהו שאל את אשתי: לא אמור להיות לך יום הולדת בקרוב? אני כותב את הדברים האלה מתוך הממ"ד, שממנו אצא בעוד כחודשיים. ביום ההולדת שלי.
על הסכין
ועוד בנטפליקס. העונה הרביעית והחדשה של "סנגור במבחן", המותחן המשפטי המבוסס על ספריו של מייקל קונלי, היא כנראה המרתקת מכולן. בעיקר כי בסיפור המרכזי של העונה הסנגור עצמו, מיקי הולר, הוא נאשם ברצח, שגם מוצא את עצמו בבית מעצר לאורך חודשים. זו טלוויזיה אמריקאית של פעם, מיומנת ומהנה מאוד.
התרעות פיקוד העורף