יכול להיות שנגמר? אם אכן נגמר, יש פה סיפור מצוין לספר לנכדים. אבל אם כן, לא אוכל לספר, כי הכל נגמר וחבל מאוד. חבל על הזיכרונות ועל המעשים הטובים, על האהבה ועל ההישגים. בזבוז מצער של סיפור יוצא דופן על עם קטן, עקשן וברובו חכם, שדווקא בזמן שהוא מציין את חורבן הבית שלו פעמיים, הולך עליו פייפן.
אלה המחשבות שלא עזבו אותי גם אז, בתשעה באב 2024 תשפ"ד. היינו תחת איום איראני ממשי, שהתבסס על הצהרות ואינדיקציות מודיעיניות. בזמן שאירחתי אנשים יקרים על בימת תיאטרון החאן באותו ערב (גילוי נאות: במסגרת סדרה שאני עורכת ומנחה בתיאטרון), המחשבה על כך שהנה מקיץ הקץ לא הניחה לי. קודם כל, מי זה שהמציא את הביטוי "הקיץ הקץ". הקץ מתעורר? מקיץ משנתו ואומר "בוקר טוב, הלך עליכם"? איזה הומור משונה.
בדומה להיום, היו אלה ימים מתעתעים. הפרשנים בכל העולם הבטיחו שאיראן תתקוף. הסתכלתי על הקהל האמיץ שהעז לצאת מהבית כדי לשמוע פיוטים, שירה ודברים כנים של קשת דוברות ודוברים חכמים וגלויים, חלקם מוכי עצב ואסון. אמרתי: כמה חבל. תראו איזה יופי של עם אנחנו יודעים להיות. לא בזבוז?
והנה, שוב תסריטאי או תסריטאית נבזיים שולפים את הסינופסיס המנצח, או המביס. גם פורים תשפ"ו הופך לשחזור של סיפור מגילת אסתר: שוב גורלנו מופקד בידיו של מג'נון שמרים משתאות ונשפים. שוב, או עדיין, קם עלינו אויב שעיקר עניינו בחיים הוא לשנוא את העם היהודי, שוב איום קיומי, שוב האיראנים הנאחסים, שוב יועצים חורשי רעה ומזימות, ושוב עימותים אישיים שהופכים לגזירה מדינית.
זו סצינה מרשימה מאוד: כשהמן בא אל המלך אחשוורוש, דמות לא במיוחד מעוררת השראה, הוא מתאר את היהודים כקבוצה זרה בתוך הממלכה. עם אחד, מפוזר בין הארצות, נבדל מהעמים הסובבים אותו. הוא מדגיש ש"דתיהם שונות" ומכאן שנאמנותם איננה נתונה למלך בלבד. השונות התרבותית, אליבא דהמן, מוצגת כהפרת סדר, ולכן למלך אין כל תועלת בהשארת היהודים. להפך, עליו להיפטר מהם.
המן מצליח להפוך עימות אישי מול מרדכי לטיעון מדיני שתכליתו להצדיק פעולה נגד עם שלם. למלך יש ערוץ תקשורת להפצת ההוראה להשמיד את העם: רצים ואיגרות. נראה לי די דומה למציאות של כולנו כיום. אולי זוהי הנטייה הטבעית של ההיסטוריה. היא מנסה להעביר את אותם השיעורים פעם אחר פעם, ואם אינם מתקבלים ונופלים על אוזניים ערלות, היא חוזרת.
במגילה, האיגרות של הרצים היו האות שסימן את הזמן לצאת לפעולה משותפת שהפכה את בני העם היהודי למלוכדים, למרות היותו מפוזר במקומות שונים: "בכל מדינה ומדינה… אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד, שק ואפר יוצע לרבים". אוכל הוא מוטיב משמעותי אצלנו, כך שבכינו וצמנו. בכל פעם שאנחנו שוקעים בדיכאון בגלל כוחות רעים ומאיימים, אנחנו מפסיקים לאכול כדי שאחר כך, כאשר נינצל, תהיה לנו סיבה לערוך סעודה גדולה. אסתר, מצידה, הבינה את כוחה של ההתארגנות המשותפת והנחתה את מרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים… וְצוּמוּ עָלַי".
טור אישי הוא המקום להעלות שאלות. האם ייתכן שבאמת הכל נגמר? מי יודעת מה התשובה. וכיוון שהחיים הפכו תעתוע מתמשך, מצד אחד נראה שסיפור המגילה, בדומה לתשעה באב, חוזר על עצמו. גם הדמויות דומות, אם כי קשה לדעת מיהו מי. אני בעיקר מחפשת את אסתר החכמה והאמיצה ומקווה שכולנו נוכל לספר לנכדים איך שוב כמעט הקיץ הקץ ואז התעוררנו.
התרעות פיקוד העורף