הריאיון של ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ', לפני כשבועיים בטלוויזיה לא היה עוד קיטור מוניציפלי שגרתי על גרעון תקציבי. זו הייתה זעקה של אדם שרואה את מפעל חייו - ואת חזון הנגב כולו - קורס לתוך תהום של אדישות ממשלתית. בקול רועד מכאב ובמבט מפוכח, הציב דנילוביץ' מראה מול פניה של הנהגת המדינה והזהיר מפני שחיקה דמוגרפית, התרופפות משילות והחמצת חלון הזדמנויות כלכלי היסטורי.
האמירה הנוקבת שלו, "אני חרד לגורלה של המדינה", הדהדה את תחושותיהם של רבים מתושבי הדרום, ובהם גם אני, שמרגישים כי קולם אינו נשמע במסדרונות הממשלה.
ואכן, הנתונים שחשף דנילוביץ' צריכים להרעיד את אמות הסיפים: אם ב-1996 עמד שיעור היהודים בנגב על 75%. כיום הוא עומד על כ-59%. ועל כן, אם המגמה הזו תימשך, בתוך כ-15 שנה עלול הרוב היהודי להיעלם מחבל הארץ המשתרע על כ-60% משטחה של מדינת ישראל. המצב בגליל דומה למדי.
אך דנילוביץ' לא הסתפק בהצגת הנתון הדמוגרפי, אלא הצביע על הגורמים שלדבריו עומדים בבסיסו: היעדר משילות, פשיעה לאומנית וכלכלית מתרחבת ואכיפה שאינה מספקת. כאשר הוא התריע כי "גדל פה דור של אזרחים שלא מכיר במדינה והופך לעוין", המצלמה נדדה לאזור התעשייה עמק שרה, שם מתמודדים בעלי עסקים עם תופעת דמי החסות ("פרוטקשן"), ובהמשך הוקרנו תיעודים של אירועי פשיעה בנגב.
באופן פרדוקסלי, כל זה קורה דווקא בשיאן של הזדמנויות היסטוריות בנגב: ערב אכלוס קריות התקשוב והמודיעין הגדולות של צה"ל, שצפויות להביא לאזור אלפי חיילי קבע, ובמקביל לקראת הגעתן של התעשיות הביטחוניות, השלשת שטחו של מרכז הפיתוח של אנבידיה, הקמת בית חולים נוסף והקמת רובע חדשנות וקריית ביוטק. ובכל זאת, באר שבע - שאמורה להיות בירת המטרופולין הדרומי - סובלת מהגירה שלילית. הסיבה העיקרית לכך היא היעדר הטבות מס, שגורמות לכך שזוגות צעירים משכילים מהמעמד הבינוני בוחרים לעזוב את העיר לטובת ערי הלוויין השכנות שנהנות מהטבות כאלה. במקום לחזק את מטרופולין הדרום, הממשלה יוצרת תמריץ להעתקת אוכלוסייה.
למה לילד בדרום מגיע רק חצי מההזדמנויות?
בישראל של 2026, על רקע כלכלה משגשגת - שהתגברה בהצלחה על מלחמה קשה ונהנית מהכנסות שיא ממיסים, מתמלוגי גז ואקזיטים, עם תמ"ג לנפש העולה על זה של מעצמות אירופאיות - עדיין מתקיים פער חמור בין מרכז לפריפריה.
כך למשל, כ‑39% מהמועסקים ביישובי הנגב, ובמיוחד באשכולות הנמוכים, משתכרים מתחת לשכר המינימום, לעומת כ‑16% בממוצע הארצי. בנוסף, שיעור בעלי התארים האקדמיים בקרב בני 30-44 בדרום הוא הנמוך ביותר בכל מחוזות הארץ, מה שמקשה על השתלבות במשרות היי‑טק ובשכר גבוה ומנציח את הפער הכלכלי והחברתי.
דוגמה נוספת לפערים הבלתי נסבלים בין מרכז ופריפריה היא בתחום הבריאות. למרות הצהרות הממשלה, דוחות משרד הבריאות ומרכז טאוב שפורסמו ב‑2024 ותחילת 2025 מגלים כי בסוף 2024 נרשמו במחוז הדרום 2,125 מיטות בלבד, לעומת 4,060 במחוז המרכז - פער של כמעט פי-שניים לטובת המרכז. הנתון החמור ביותר נוגע לתוחלת החיים: קיימת פער עקבי של 2-3 שנים בין תושב באר שבע לתושב רמת גן או גבעתיים.
אם השכר החודשי הממוצע של שכיר בבאר שבע עומד על כ‑11,800 שקלים, בעוד שבשכירים בהרצליה או ברעננה הוא כ‑19,500 שקלים, הרי שמדובר בפער בלתי נסבל. אם זמינות הרופאים המומחים בדרום היא 1.8 לכל 1,000 איש בלבד, בעוד בערי השרון היא 4.2 - זהו פער שאסור להתעלם ממנו. אם רק 18% מבני הנוער בדרום זכאים לבגרות מלאה בחמש יחידות במתמטיקה, לעומת כ‑34% במרכז, הרי שלנער או לנערה במרכז יש כמעט פי-שניים סיכוי לפלס לעצמם קריירה מכניסה.
הדרך לשלטון עוברת דרך הפריפריה
כמו במקרים רבים אחרים שבהם הכתובת על הקיר הייתה ברורה אך הקברניטים סירבו לראותה, גם כאן הממשלה, השרים וגם ראש הממשלה, אינם רואים - או אינם רוצים לראות - שהבוחר בפריפריה כבר אינו קהל שבוי.
אמרתי זאת לעסקני הליכוד לא פעם בשנים האחרונות בהם ניהלתי, יחד עם חברי לעמותת "ישראל למען הנגב", מאבק אדיר למען פיתוח הנגב. תחילה כשנאבקנו על העברת יחידות המודיעין לנגב, אחר כך למען שיקום מהיר של בית החולים סורוקה וכיום על מתן הטבות מס לבאר שבע. ניסינו להסביר להם שהבוחר הפריפריאלי מתחיל להבין את כוחו. אך הקולות האלה נפלו על אוזניים ערלות.
להבנתי ולהערכתי, הבחירות הבאות לא יוכרעו רק על "המדיניות הגבוהה" של ענייני חוץ וביטחון. לתושב בבאר שבע, בנתיבות או בדימונה נמאס לשמוע על כך, בעוד ילדיו מקבלים חינוך סוג ב', הוא ממתין חודשים לתור לרופא מומחה, וכשהוא חושש שהרכב שלו ייגנב או יישרף בחנייה.
הפעם, נושאי הליבה יהיו בעיקר הסוגיות היום-יומיות - לכאורה שגרתיות, אך למעשה קיומיות: ביטחון אישי ברחובות, משילות, תחבורה ציבורית יעילה, תעסוקה איכותית ובריאות נגישה. הציבור בפריפריה כבר לא מוכן "לבלוע" את ההזנחה בשם סיסמאות ביטחוניות נשגבות.
כאשר לפחות מחצית מתושבי קריית שמונה, או כמעט 40% מתושבי באר שבע, שמים מחל בקלפי, הם מצפים שהממשלה תראה בהם שותפים לדרך - ולא רק מאגר קולות מובטח.
מכאן מתבקשת הערת אזהרה לבכירי הליכוד: אל תמשיכו לראות בנאמנות שלנו צ'ק פתוח מבלי לפרוע אותו בתיקון עיוותי הבריאות, התעסוקה והמס. בסוף, הבחירות לקריה בירושלים עוברות דרך הנגב.
מבחינה זו, הריאיון של דנילוביץ' היה קריאת השכמה. אם הממשלה לא תתעורר, היא תגלה ביום הבוחר שהפריפריה, שהייתה פעם מבצרה, הפכה למבצר נגדה.
התרעות פיקוד העורף