כאשר פשט את מדיו בשנת 1978, לא היה זה סוף פסוק אלא תחילתה של אגדה אזרחית. שמו נלחש בכיתות לימוד ברחבי תת־היבשת, סיפורו נלמד כסמל לנחישות ולמנהיגות. בגיל 92, כשנפטר, נטמן בבית העלמין היהודי בניו דלהי – סגירת מעגל שקטה לאדם שנשא עימו זהות עתיקה בלב מציאות מודרנית סוערת.
ג'ייקוב לא הסתיר מעולם את יהדותו. להפך. גם אם לא הקפיד על כל תג ופסיק של המסורת, את שורשיו נשא בגאון. הוא ראה בהם מצפן. לאחר שפרש מהצבא, הקדיש שנים לניסיון לטוות חוטים עדינים של קרבה בין ניו דלהי לירושלים, משימה שנראתה כמעט דמיונית במדינה שנטתה אז לעבר הגוש המזרחי ולעמדות פרו־ערביות מובהקות.
בשנת 2001 רעדה האדמה במדינת גוג'ראט שבמערב הודו. ערים קרסו, כפרים נמחקו, אלפים נקברו תחת ההריסות. בתוך התוהו ובוהו הגיע צוות רפואה וחילוץ ישראלי, הקים בית חולים שדה, חילץ לכודים והזרים תקווה אל תוך האבק. כמו במקומות אחרים, גם כאן בלטה יעילותם והמקצועיות שהביאו עימם.
מי שעמד אז בראש המדינה המוכה היה "ראש השרים", מושל מקומי בשם נרנדרה מודי. הוא צפה מקרוב בפעילות הישראלית – תחילה בעיניים משתאות, ובהמשך בהערכה עמוקה. לנגד עיניו התגבשה תמונה אחרת של ישראל: לא זו שנצבעה בצבעי דיפלומטיה מרוחקים, אלא מדינה קטנה ששולחת את בניה ובנותיה להושיט יד לזרים גמורים.
עבור מודי, המפגש עם אנשי הסיוע הישראלים היה רגע מכונן. לימים, כשעלה לראשות הממשלה, כבר נשא עימו זיכרון חי של שותפות אפשרית. בהדרגה ובעקביות החל לפעול להפיכת הדף – לשנות כיוון מדיני בן עשרות שנים ולפתוח פרק חדש ביחסים בין שתי הדמוקרטיות העתיקות־חדשות הללו.
וכך, בין שדות קרב רחוקים לאתרי אסון מאובקים, בין זהות אישית לגיאופוליטיקה עולמית – נרקם סיפור של קרבה. חלום שנטמן בליבו של גנרל יהודי אחד, והחל להכות שורש באדמת שתי מדינות.
תיעוב ואמפתיה
הואיל ובמפלגות האלה, הדוגלות בדמוקרטיה מהותית אבל בראשן מונרכים הקובעים את הרכב הרשימה בהתייעצות שלהם עם עצמם – המאבק על אוזנו של הבוס נעשה קיצוני יותר, ברוטלי יותר, ולא פעם מעורר רחמים.
אותות הלחץ ניכרים גם אצל בנט. במשך חודשים, אפילו שנים, היה יציב כראש המפלגה הגדולה ביותר בגוש האופוזיציה. במשך כל התקופה נהג בנט בגינונים של מנצח. שתק המון, לא מיהר להודיע על מצטרפים חדשים לרשימה, מיקד את הצהרותיו נגד נתניהו והקפיד לקרוא לו לעימות. לאמור – הוא וראש הממשלה על אותו מגרש. ראש בראש.
גם במו"מ שניהל מול איזנקוט להרכבת רשימה משותפת נהג כמנהג בעל הבית. ברור שהוא הראש, וכל המגעים עוסקים רק בהרכב הרשימה שאחריו. מי שעצר את המגעים היה בנט עצמו. זה קרה מיד לאחר הריאיון של איזנקוט שבו רמז שיהיה מוכן לשבת עם מפלגה ערבית כדי להרכיב ממשלה שתחליף את נתניהו.
נכון לעכשיו הנטייה של איזנקוט היא לא לסגור דבר עד סמוך למועד סגירת הרשימות. היות שהבחירות אפילו לא הוכרזו, יש לו די זמן לנסות להגדיל את כוחו ולעמוד בעצמו כראש מפלגה מאוחדת, שאולי תצרף אליה מפלגות מדשדשות נוספות. לכן הוא לא ממהר לשום מקום, ובנט הוא שלוחץ.
הסקרים המיטיבים עם בנט נובעים ברובם המוחלט מסיבה אחת: הוא נתפס בגוש האופוזיציה כמי שיכול להעביר קולות מהימין, כפי שכבר עשה. הבחירה בו, לפחות בסקרים, היא אפוא טקטית בלבד. לכן הוא יכול לשתוק הרבה, להימנע מראיונות, להסתובב בארץ, ולקרוא לנתניהו לעימות. לאף אחד מהם לא מזיז מה הוא אומר ומה הוא עושה – רק שיביא את ראשו של נתניהו על מגש כמו אז.
מרגע שמועמד חדש מתחיל לטפס, תיתכן נטישה המונית אליו. אם איזנקוט יצליח להגיע לסיטואציה שהוא מוביל את קרב הראש בראש מול נתניהו, זה עשוי להיות אירוע שיקריס את בנט לחלוטין. גם כך במרכז ובשמאל חושדים בו. מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר וכל זה. איזנקוט מעניק להם יציבות. הוא שלהם על מלא.
למרות השתייכותו של איזנקוט באופן מובהק למחנה המרכז־שמאל, קהל אחר לגמרי ומפתיע עשוי לתמוך בו – כך על פי קבוצות מיקוד ומחקרי עומק שנערכים במפלגות. במחקרים אלה עולה כי איזנקוט נחשב אמין יותר מבנט. מה שאתה רואה אצל איזנקוט – זה מה שאתה מקבל. לא פחות ולא יותר.
בעוד מצביעי מפלגות הקואליציה מביעים תיעוב כלפי בנט, רבים מהם מביעים אמפתיה לא מעטה לאיזנקוט. העובדה ששכל את בנו גל הי"ד מצויה כמובן ברקע, אבל לא רק. בסקרים שבדקו העדפה שנייה, כלומר מי המפלגה שמהווה את העדיפות השנייה של הנשאל, השיבו מצביעי הליכוד וש"ס בשיעורים עצומים כי התשובה היא מפלגתו של איזנקוט. ונתון מפתיע נוסף: מכל סוגי האוכלוסיות שנדגמו לגבי מידת התמיכה באיזנקוט מבין בוחרי הקואליציה, נרשמה התמיכה הגדולה ביותר בקרב נשים שבוחרות ש"ס. ככל הנראה אמהות לחיילים.
איזנקוט, בניגוד לכל המתמודדים האחרים בגוש שלו, לא פוסל את החרדים. להפך, הוא מכריז שישמור על ערך לימוד התורה, וכי מתווה הגיוס שלו יכלול פטור מגיוס לחרדים שתורתם באמת אומנותם. מי שלא לומד – עליו להתגייס. זה אומנם הופך אותו למושא למתקפות ולעקיצות בקרב חברי המפלגות האחרות באופוזיציה, אבל מגדיל את האמפתיה כלפיו בקרב מצביעי הקואליציה. רבים מהם עדיין לא החליטו למי להצביע, והעדפתם הראשונה היא לא להצביע לאף אחת מהמפלגות, לו יכלו.
מכרה כסף
בעוד הוא מושך זמן עם הקראת הלכות קריאת מגילה בפורים, ובחוץ חברי הכנסת מיואשים ולא מבינים איך נקלעו לאירוע המייגע (ב"פרסה", המקום מאחורי המליאה שבו פינות ישיבה וארוחות, נגמרו לגמרי הפירות והסלמון ונשארו רק עוגיות ומים), השעה כבר לקראת חצות ופתרון לא נראה לעין. בסמוך לשם, מחוץ ללשכת יו"ר הכנסת, ישבו אנשי נתניהו, מגש פיצה ריק על השולחן לפניהם, ונראו חסרי אונים. ראש הממשלה עצמו, תוך כדי דיון ביטחוני עם צמרת מערכת הביטחון, ניסה להרים כמה טלפונים, אבל ראה שזה לא עוזר. כולם חיכו להוראה המפורשת לחופש הצבעה. כשזו הגיעה, ידעו שהפסידו, אבל הקלה גדולה הייתה נסוכה על פניהם. זה לא אירוע שלהם. זה עניין של סמוטריץ'. זה לא חוק הגיוס או תקציב, שאלה הצבעות שעשויות להפיל ממשלה. זה אירוע זניח.
אבל מחיאות הכפיים, החיבוקים והצילומים מחוץ למליאה אחרי ההצבעה הבהירו טוב יותר את התמונה. לא על נתניהו חשבו אלה שהצביעו נגד. גם לא על ארגוני היבוא, נציגי לשכות המסחר והעסקים שמתפרנסים מתחרות ישירה באותם אתרי קניות סיניים, שהגיעו בהמוניהם לכנסת, דואגים שחברי הכנסת שלהם יצביעו כמצופה מהם. ההצבעה נגד היא כל כולה במחשבה הלאה. על הפריימריז. מי יעזור להם? ביבי או בעלי העסקים שמחזיקים כמה מתפקדים וחברי מרכז? התשובה ברורה.
הפריימריז להרכב הרשימה מורגשים היטב במפלגת השלטון, והשיא עוד לפניהם. על פי החוקה, הבחירות הפנימיות צריכות להתקיים חצי שנה לפני הבחירות לכנסת. זה אומר הכי מאוחר בסוף אפריל. אבל לכולם ברור שזה לא יקרה. ככל שנתניהו מתכנן לקיים את הבחירות מאוחר עד כמה שאפשר, זה אומר שהכנסת תחזור אחרי פגרת האביב, שבוע אחרי יום העצמאות, לכנס נוסף בקיץ. הדבר האחרון שראש הממשלה צריך זה חברי כנסת שיגיעו למושב הזה אחרי שמתפקדי הליכוד הראו להם את הדלת החוצה ודחקו אותם מחוץ למקומות הריאליים ברשימה.
חברי כנסת מכהנים, שאין להם עתיד במפלגת האם שפלטה אותם, הם מכרה זהב למפלגות אחרות, שיוכלו להשתמש בכספי מימון המפלגות שיביאו איתם, אם יצטרפו. אלה יחידות מימון שגם בליכוד צריכים ולא יוותרו עליהם בקלות. תחילה סברו הכל שנתניהו ישנה את החוקה וידחה את הפריימריז. אבל הכיוון המסתמן הוא פשוט לא לעשות כלום. אם אף אחד לא יודיע על תאריך, זה פשוט לא יקרה. המפלגה לא תיערך. קלפיות לא יוצבו, והפריימריז פשוט יידחו מאליהם.
התרעות פיקוד העורף