בפוליטיקה הישראלית יש רגעים שבהם כולם יודעים מה קורה, יודעים גם להסביר את זה היטב בשיחות מסדרון ובפגישות סגורות, ועדיין אף אחד לא לוקח בעלות על המשפט שמסכם את הכל. השבוע האחרון היה בדיוק כזה - במיוחד במחנה האופוזיציה. הדיבור הפנימי נשמע לעיתים כמו דיון שכבר הוכרע, ואז אתה פותח מהדורת ערב ומגלה שכל השחקנים ממשיכים להתנהל כאילו מדובר בהתלבטות פתוחה.
בקואליציה מורגשת אווירה של סוף הקורס. לא קריסה דרמטית, אלא רפיון שמגיע כשהראש כבר נמצא בשלב הבא. בליכוד חושבים בעיקר על הפריימריז. השיח הפנימי נע סביב מיקומים, סביב קבוצות כוח, סביב מרכז המפלגה, סביב פעילים שצריך לפגוש, סביב בעלי עסקים קטנים שמספקים נראות וחיבוקים. הדוגמה הבולטת לאווירה של סוף הקורס הופיעה כשסיעת הליכוד הפילה לבצלאל סמוטריץ' את הפטור ממס שביקש לקדם.
כבר שבועות היה ברור שיש התנגדות בתוך הליכוד. במסדרונות הכנסת ובשיחות פנימיות דובר על לחץ כבד מצד בעלי עסקים קטנים, יבואנים וגורמים בענפי המסחר. רבים מהם מזוהים עם הליכוד, וחלקם חברי המרכז. מי שהיה אמור ליהנות מההקלה במע"מ הוא ציבור רחב ומפוזר, כזה שאינו מתארגן כלובי ואינו מתקשר ישירות לח"כים. מי שחש פגיעה ישירה בפרנסה ידע להרים טלפון, להגיע ללשכה, להפעיל לחץ ממוקד. במפלגת שטח כמו הליכוד, ללחץ כזה יש משקל.
זו אינה רק סוגיה כלכלית. זו המחשה של דינמיקה עמוקה יותר: שיקולי פריימריז גוברים על רגישויות קואליציוניות. השאלה שנשאלת בליכוד איננה רק מדוע הצו נפל, אלא מה המשמעות קדימה. אם על סוגיה כלכלית יחסית ניתן לראות חריגה כזו מהקו, מה יקרה כאשר יגיעו הקרבות הכבדים באמת - ובראשם חוק הגיוס. כאן מדובר בסוגיה ערכית וזהותית, בלב יחסי הליכוד עם שותפיה החרדים. הדינמיקה שנחשפה - כל אחד לעצמו, כל אחד לשיקוליו - עלולה להקשות בהרבה כאשר הסוגיה תיגע בבסיס הקואליציה.
העובדה שהממשלה הכריעה, אך הסיעה לא התיישרה, מעידה על קושי בתיאום ועל שחיקה ביכולת להבטיח תוצאה. הקואליציה לא מתפרקת הבוקר, אבל האירוע הזה משדר משהו עמוק יותר - תחושה שכל אחד כבר בונה לעצמו עמדה ליום שאחרי. משמעת סיעתית הופכת למשתנה גמיש. כאשר ח"כים מבינים שאפשר להצביע נגד או להיעדר מבלי לשלם מחיר מיידי, סף ההתנגדות יורד. זהו סימן מובהק לאווירה של סוף הקורס - לא פאניקה, אלא התרכזות במבחן האישי הבא.
ליברמן שלף מניפסט
ובאותו זמן ממש - האופוזיציה מתנהלת לפי שעון אחר. שם מדובר בתחילתו של קורס חדש. הם אינם ממתינים להכרזה רשמית על בחירות; הם כבר בתוך מערכת בחירות לכל דבר, עם סיורים, עם מסרים, עם לחצים, עם תחרות פנימית, עם ניסיונות לגדר קהלים ועם הצהרות מתוזמנות. הבעיה איננה חוסר אנרגיה. הבעיה היא חוסר נוסחה מוסכמת.
השאלה שמרחפת מעליהם הינה רחבה יותר משאלת סקר כזה או אחר. איך בונים גוש שנראה כמו ממשלה פוטנציאלית ולא כמו אוסף סולנים. איך מחזירים אמון לציבור שחווה טלטלה עמוקה בשנים האחרונות. איך מתמודדים עם יריב שמגיע עם תשתיות, עם תודעה מגובשת ועם קהל שמצביע בעקביות. איך מונעים זליגת קולות למפלגות חדשות שמבטיחות התחדשות ומשאירות חור מתמטי ביום שאחרי.
השבוע פרסמה מפלגתו באתר הרשמי טקסט אסטרטגי מסודר. הפעם, באופן לא סטנדרטי מבחינת ליברמן - כמניפסט שלם ומסודר. המסמך, שכולו מוקדש לאסטרטגיה הגושית, נפתח במשפט שמחדד את הזירה: "הבחירות הקרובות הן בין גוש המשרתים לגוש המשתמטים". ליברמן מבקש למקם את סוגיית השוויון בנטל כציר מרכזי. הוא מציג את האסטרטגיה של נתניהו כבנויה על גוש חוסם עם החרדים, עם סמוטריץ' ועם איתמר בן גביר, ומתאר תרחיש שבו ממשלת מעבר בראשות נתניהו היא מצב נוח במיוחד עבורו. הכנסת פועלת בהיקף מצומצם, המגבלות הפוליטיות רופפות יותר, והשליטה נמשכת גם דרך סבבי בחירות חוזרים.
המסמך עוסק גם במגזר הערבי, מדבר על השתלבותו במפלגות כלל־ישראליות ומזהיר מפני בדלנות פוליטית. הוא מזכיר את 1992 כדוגמה לשיעור הצבעה גבוה למפלגות כלליות, ומציין את הסיכון שבפיזור קולות למפלגות שאינן עוברות את אחוז החסימה. לצד זאת, מופיעה רשימת התחייבויות מפורטת: ועדת חקירה ממלכתית ל־7 באוקטובר, חוק גיוס לכולם בשני מסלולים - צבאי ואזרחי - ללא מכסות וללא פטורים, חקיקה מלאה כבר במושב הראשון של הכנסת הבאה, הגבלת כהונת ראש ממשלה, תחבורה ציבורית בשבת, חוקה במשאל עם. בשיחות סגורות הוא מתרגם זאת למסר אחד: הציבור מחפש חוזה כתוב.
לפני ימים מספר, בחוג בית באזור השרון, בבית פרטי עם כמה עשרות משתתפים, הדברים נאמרו ישירות. הנוכחים ביקשו להבין מדוע האופוזיציה מתקשה להסתדר בינה לבין עצמה, מדוע אין קווים משותפים ברורים, ומה בדיוק נעשה כדי להגיע ל־61 לפחות.
הוא הסביר שניסוחים כלליים מעניקים לפוליטיקאי גמישות, אך משאירים את הציבור עם תחושת היסוס. אם היו נשמעות תשובות ברורות, חלק גדול מהבלבול היה מתפוגג. כשהדיון הגיע לחוק הגיוס, הוא חזר על הדימוי של חריץ קטן שמתרחב ופוגע במסגרת כולה. מבחינתו, הסדרים חלקיים מייצרים שחיקה ארוכת טווח. בסיום הערב, כמה משתתפים סיכמו אותו בטענה שחייב לצאת מסמך מחייב ולא עוד הצהרות - וזה מה שיכול לשכנע את הבוחרים בקלפי. זו הייתה דרישה לבהירות.
האדם מחפש בהירות
איזנקוט מצוי בעמדה אחרת. יש לו תדמית ממלכתית, והוא איננו ממהר להכריז. האפשרויות סביבו פתוחות: ריצה עצמאית, חיבור עם בנט, מסגרת אחרת. כל תרחיש כזה משנה את מבנה הגוש ואת מספריו.
גנץ מצוי בנקודה רגישה. הוא חווה עליות וירידות, שילם מחיר פוליטי בעבר, והשאלה סביבו נוגעת גם לאמון הציבורי וגם לכוחו האלקטורלי. יש סבורים שהוא יכול להיות לשון מאזניים, אחרים חוששים מפיזור קולות, וכמעט כולם באופוזיציה סבורים כי אם גנץ יעבור - לא תהיה לו בעיה לחבור לנתניהו.
שלושת השמות הללו קובעים את צורת הגוש, את סדר הרשימות ואת השאלה המתמטית הפשוטה: האם מגיעים ל־61? ליברמן מדבר על חוזה כתוב, לפיד - על עוגן מרכזי. ובנט, איזנקוט וגנץ משאירים את המרחב פתוח ומסרבים להתחייב - והמחנה מזהה ציבור שמחפש דווקא, ובעיקר, בהירות.
התרעות פיקוד העורף