בימים שבהם המזרח התיכון הופך לחבית חומר נפץ, ניתן לצפות מראש הממשלה ומחברי הכנסת לדבר פחות, ובעיקר לשתוק. אלא שהשתיקה היא מצרך נדיר, והמיקרופון הופך לנשק האסטרטגי האמיתי.
בעוד איראן בונה צנטריפוגות, ח"כ ואטורי יוצר מכבסת מילים. כולם יודעים למה הוא מתכוון כשהוא מדבר על מפעל "טקסטיל", וזה בדיוק העניין. אם כולנו יודעים, גם האיראנים יודעים, אז למה יש צורך להתרברב?
הבעיה עם ואטורי היא לא רק הסגנון, אלא גם היומרה. חבר בוועדת החוץ והביטחון אמור להבין שרמיזות על אופציה גרעינית הן לא חומר ליצירת כותרות ולהאדרה אישית. כשמדינאי אחראי רומז על עוצמה, הוא עושה זאת כדי להרתיע. כשוואטורי עושה זאת, זה נשמע כמו מישהו שמנסה להרשים את החבר'ה בפרלמנט בשוק, ומגחיך את מדיניות העמימות שנבנתה במשך כמה עשורים. זה לא ש"בעל הבית השתגע", נכון יותר - השומר בבוטקה איבד את המפתחות.
ההבדל בין הרובוטים של קרא לשטיחים של ואטורי הוא רק בסוג המוצר. המנטליות היא אותה מנטליות: זלזול מוחלט באינטליגנציה של הציבור, וחמור מכך - זלזול באויב. יש משהו מביך בצפייה באנשים שנושאים באחריות ומתנהגים בעליבות. ח"כ שרומז על יכולות גרעיניות ("טקסטיל") כדי לקבל כותרת הוא סכנה אסטרטגית. הוא פוגע בהרתעה והופך עניין רציני למטבע עובר לסוחר בשיח פוליטי רדוד.
ישראל היא מדינה חזקה, עם יכולות מרשימות. אבל העוצמה נבנתה בשקט, במחשכים, בעבודה קשה של אלפי אנשים שלא רצים לספר לחבר'ה. כשהפוליטיקאים אינם סוכרים את הפה, הם לא מוסיפים לעוצמה הזו. הם מקלפים ממנה את המסתורין והופכים אותה לבדיחה.
הגיע הזמן שחברי ועדת החוץ והביטחון יחזרו ליישם את אומנות השתיקה. כשהתותחים ירעמו, המילים של ואטורי לא יגנו עלינו. מה שיגן עלינו הוא מעשים, שבניגוד להצהרות של פוליטיקאים צריכים להיעשות בלי צלצולים, ללא שטיחים פרסיים, וללא רובוטים, שנמצאים רק בדמיונו של מי שקיווה בעבר להיבחר שוב לכנסת, אבל מצא את עצמו בחוץ.
"הפרשנות" של עובדיה
יש רגעים בשידורי החדשות בישראל שבהם הצופה שואל את עצמו אם המסך נועד לדווח על מציאות, או שהוא משמש כבימה של איש אחד. בעידן שבו המזרח התיכון בוער, והחלטות הרות גורל מתקבלות בוושינגטון ובירושלים, הציבור זקוק לפרשנות מעמיקה, לידע מבוסס, לאנשים שמכירים את החומר ולא רק את זווית התאורה המחמיאה להם באולפן.
פרשנות עיתונאית אמיתית אמורה לחשוף שכבות נסתרות, להביא מידע שאינו נגיש לצופים, ולחבר נקודות בדרך אינטליגנטית. במקום זה אנחנו מקבלים את עובדיה, שמוכיח שניתן לדבר המון מבלי לומר דבר. הבעיה עם עובדיה אינה רק בתחושת החשיבות העצמית, או בתחושת ה"יודע הכל" שהוא מבקש להפגין, אלא גם בהיעדר מוחלט של ערך מוסף. ה"פרשנות" היא לעיתים קרובות מִחזור של המובן מאליו, עטוף במילים גבוהות. הוא מלהג בביטחון עצמי של מנהיג עולם, אך כשמקלפים את המעטפת, נשארים עם דברים שכל בר דעת מבין לבד. זוהי פרשנות שאין בה שום חידוש ושום בקיאות בעובדות.
היכולת להפוך אירועים היסטוריים לשיחת סלון רדודה היא כישרון, אך לא כזה שראוי לקבל עליו זמן מסך יקר בפריים טיים. הטרגדיה היא שיש מי שחושב שהציבור בבית לא מרגיש שמדובר בהופעה של חובבן. הצופים כמהים לפרשנות רצינית, כזו שיש לה ערך מוסף, כזו שמעשירה את הידע שלהם. כשהם מקבלים את עובדיה, הם זוכים לגיבוב מילים שמעיד על כך שעובדיה לא פרשן, ושהוא רחוק מלהיות כזה. הגיע הזמן להחזיר את היושר המקצועי למסך. הגיע הזמן לדרוש מהפרשנים יותר מאשר רק יכולת ורבלית ורצון עז להתפרסם.
כמו רבים אחרים, גם אני ממתין בקוצר רוח ל"פרשנות" הבאה של עובדיה. אין לי ספק שהיא תהיה "מעמיקה" בדיוק כמו קודמותיה, חסרת ערך עיתונאי ומלאה בחשיבות עצמית ריקה מתוכן. במקום שבו נדרשת חדות, אנחנו מקבלים אמירות נבובות. במקום שבו נדרש ידע, אנחנו מקבלים את ספי עובדיה.
התרעות פיקוד העורף