עניין ערכי
במענה לפנייתי לדובר צה"ל בנושא, הוסבר ש"המטרה - להקל את הנטל על משרתי המילואים ולקצר את תקופת התעסוקה המבצעית", ושעל רקע טענות שעלו מהשטח בעקבות הקיצור, הוחלט שהזכויות של מי שכבר נקראו לשירות מילואים לא ייפגעו (שומעת, שרה? הוא יוצא שוב ל-69 ימי מילואים כולל ימי התארגנות כי כבר קיבל את הצו), אבל מאפריל תיושם המדיניות החדשה.
"מח"טי המילואים והחטמ"ר יקבלו סל ייעודי בניהול עצמאי לחיזוק מעטפת והעורף המשפחתי במינימום בירוקרטיה, וסל ייעודי לצורך העלאת המוכנות והכשירות לאור מאפייני התקופה". אתרגם לכם: ההחלטה בעינה עומדת. מחודש אפריל יחליט הצבא מה משירות המילואים יקוצר: ימי תעסוקה מבצעית או ימי ההתאוששות בהתאם למצב הביטחוני. מכיוון שאנחנו חיים בישראל ולא בשווייץ, אני מנחשת שמח"ט המילואים שעליו נופל התיק יקצר בדרך כלל את ימי ההסתגלות ולא את ימי התעסוקה המבצעית.
זה עלול להתברר כמהלך קצר רואי. כשירות ולכידות של יחידות מילואים נשענות על רציפות, על תכנון, על ודאות. שינויי מכסה תכופים יוצרים בלבול, פוגעים בתכנון האישי, מקשים על המשפחות, על המעסיקים של המילואימניק, ובוודאי על העצמאים. הרווח התקציבי המיידי עלול להפוך לנזק ארוך טווח. ובסוף זה עניין ערכי. מאז 7 באוקטובר התחדד אותו חוזה בלתי כתוב בינם לבין המדינה. פעם אחר פעם הם עזבו את חייהם האזרחיים וסיכנו את חייהם. מגיע להם יותר ממחמאות ריקות וקיצוץ עמוק.
הדרך להתמודד עם השחיקה אינה קיצוץ שקט בזכויות, אלא מדיניות מקיפה, שיפור מנגנוני הפיצוי, הגנה אפקטיבית על תעסוקה, סיוע למשפחות ותכנון רב-שנתי שמעניק יציבות. אם יש צורך אמיתי בהפחתת היקפים, עליה להתבצע תוך שמירה מלאה על ההכרה הכלכלית והחברתית בימי השירות שכבר בוצעו.
מדינה שמבקשת מאותה קבוצה להתייצב שוב ושוב, לא יכולה לנהל מולה חשבונאות קרב. גם כשנדמה שהתותחים רועמים פחות, המחויבות כלפיהם חייבת להישמר.
התרעות פיקוד העורף