ללמוד מהם: בארה"ב בית המשפט אינו מייצר חוק, אלא גוף שפוסק בסכסוכים

כישראלים קשה להם לשמוח לאידו על המפלה שהנחילו לו דווקא האנשים שאותם מינה לשופטים מול התנגדות מתלהמת ופיליבסטר מתיש של הדמוקרטים בסנאט. אך בינם לבין עצמם הם התקשו להתעלם מהתחושה שלו הם היו אמריקאים, פסיקת העליון הייתה מתקבלת אצלם בתופים ובמחולות.

כאמריקאים סביר להניח שהם היו מתנגדים לטראמפ ולדרכו, ובכך היו הולכים בדרכם של היהודים בחופים המזרחיים והמערביים של ארה"ב. אבל הם ישראלים, וככאלה הם אסירי תודה לטראמפ על תמיכתו בישראל מול איראן וחמאס ועל הסרת המגבלות על הזרמת החימושים לישראל שסיכנו את חייהם של החיילים בעזה.

אבל מעל לכל הם אסירי תודה על כך ששימש בידם מכשיר יעיל לקליטת תשבחות ותודות על שחרור החטופים כולם. זאת, כמובן, מתוך כוונה שככל שיועצם ויוגדל חלקו, כך יהיה ניתן לגמד את חלקו המכריע של בנימין נתניהו בהשבת החטופים, חרף לחצים קשים ופוגעניים מבית, תוך עמידה עיקשת על האסטרטגיה והטקטיקה שלו במו"מ, שבזכותן ורק בזכותן, הגענו – בניגוד לכל התחזיות וההערכות המלומדות – לשחרור כל חטופינו והשבת כל החללים עד האחרון.

החלטת בית המשפט העליון של ארה"ב, שכולו נבחר על ידי פוליטיקאים, עם אפס מעורבות של השופטים המכהנים ו/או העסקונה של לשכת עורכי הדין המקומית – מספקת הרבה תובנות וחומר למחשבה עתירת רלוונטיות בנוגע לסוגיה הכי מקוטבת, המייצרת את השסע הכי עמוק ומסוכן, הנוגע ברקמה הכי מודלקת, ובוויכוח הכי מאיים על שלמות המרקם של החברה הישראלית.

מבחינת היעדר הקשר בין מסר עיקרי של סדרת הפגנות מאורגנות למציאות: נראה כי כמות המפגינים נגד הרפורמה המשפטית בישראל, שידעו להסביר מדוע היא מובילה לדיקטטורה, היה נמוך אפילו ממספר המפגינים נגד ישראל ברחבי העולם, שידעו להסביר לאיזה ים ולאיזה נהר מתייחסת הקריאה להקמת מדינת פלסטין בין הנהר לים.

ההחלטה שקיבל בית המשפט העליון של ארה"ב הרעידה את אמות הסיפים לא רק בארה"ב, אלא גם בשווקים ובמערכות חוק רבות בעולם. פסק הדין הזה עורר את זעמו של הנשיא לגופו של עניין, כיוון שביטל את צווי הטלת המכסים שנועדו להגן על התעשייה המקומית ועל מקומות העבודה של אזרחי ארה"ב. אך לא פחות, בגלל התפלגות הצבעת השופטים.

ברוב של שישה מול שלושה קבע בית המשפט כי הנשיא חרג מסמכויותיו כאשר הטיל מכסים בהיקף רחב על יבוא באמצעות חוק סמכויות החירום הכלכליות הבינלאומיות (International Emergency Economic Powers Act - IEEPA) מ־1977, וכי החוק אינו מאפשר לנשיא להטיל מכסים בהיקף כזה. בפסיקה נקבע כי הסמכות להטיל מיסים ולגבות מכסים נתונה מפורשות לקונגרס על פי החוקה האמריקאית, ורק בנסיבות מיוחדות ונדירות רשאית הרשות המבצעת להוציא צו חריג.

חיוני להבין שבית המשפט עצמו לא יצר כלל משפטי יש מאין. הוא בחן את החוק הקיים וקבע כי הפרשנות שהממשל נתן לו אינה תואמת את כוונת המחוקק בכל הנוגע לחלוקת הסמכויות בין רשויות השלטון. המטרה של החוק היא להעניק לנשיא סמכויות מיוחדות במצבי חירום כלכליים, למשל להגביל עסקאות פיננסיות או לנקוט צעדים מיידיים בתגובה למשבר ביטחוני. לפיכך, בית המשפט קבע כי שימוש בחוק זה כדי לכפות מכסים בהיקף רחב, במקום שהמחוקק לא נתן לכך אישור מפורש, הוא חריגה מסמכות.

שמרנים אך פרגמטיים

הבחנה זו בין פרשנות חוק קיים לבין "חקיקה שיפוטית" היא המפתח להבנת המשמעות של פסיקה זו: השופטים לא קבעו חוק חדש, הם הבהירו כי החוקה והחוק הקיימים מחייבים חלוקה ברורה של סמכויות בין הרשויות בארה"ב, כך שרק הקונגרס רשאי להעניק סמכויות מיסוי והטלת מכסים בצורה כל כך רחבה, וכי אי אפשר לפרש ישירות חוק חירום כל כך מקיף, ללא הוראה מפורשת מהקונגרס.

החלטת בית המשפט עולה בקנה אחד עם שיטת הממשל האמריקאי: בית המשפט הוא לא גוף שמייצר חוק, אלא גוף שפוסק בסכסוכים על סמכות והיקף החוק. הקונגרס הוא הגוף המחוקק, והממשלה היא שמבצעת את המדיניות על בסיס החוק. הפסיקה האחרונה ממחישה היטב כיצד שלוש הרשויות פועלות במתכונת של בלמים ואיזונים: הנשיא מופקד על יישום המדיניות שהוא קובע, אך אסור לו לפרש באופן מרחיב מדי חוק שלא העניק לו סמכות בלתי מוגבלת. בית המשפט העליון, מצידו, מדגיש את תפקידו כמי שבודק אם סמכויות הוענקו כהלכה על ידי המחוקק ואינו מוסיף סמכויות חדשות.

בעקבות הפסיקה הזו הנשיא לא ויתר על רצונו להטיל מכסים זמניים. לכן הודיע שיעשה זאת בערוץ אחר שנמצא בחוקי הסחר. בחוק הסחר מ־1974 קיימים סעיפים המאפשרים הטלת מכסים לפרק זמן מוגבל של עד 150 יום ללא הסמכה ישירה של הקונגרס.

בניגוד לישראל, בית המשפט לא רק שלא יראה בכך פעולה עוקפת בית משפט, אלא להפך. לבית המשפט בארה"ב אין אג'נדה והוא לא שם את עצמו במקום הממשל. האג'נדה היחידה שלו היא ההקפדה על כך שכל רשויות הממשל יפעלו בכפוף לחוק. בארה"ב ההקפדה הזו חלה גם על בית המשפט. שם המשפט עומד מעל בית המשפט, ולא להפך. זאת בניגוד למחוזות שבהם ישנם מי שהתנשאותם אומנותם, שלהשקפתם מרגע שחוק או חוק יסוד נכנס לספר החוקים, הוא עובר לבעלותה של הרשות השופטת, והיא יכולה ללוש אותו כרצונה בשם הציבור הנאור שתפיסת עולמו וערכיו הם עמוד האש ההולך לפני המחנה.

מה שמתברר שוב בפסיקה בעניין המכסים הוא כי בארה"ב, כמו בישראל, קיימת תופעה דומה נוספת: שופטים שמרנים מצטרפים לשופטים המכונים ליברלים ללא היסוס, בהתאם לעמדתם לגופו של העניין שבפניהם, אך כמעט לא נתקלים בתופעה הפוכה. כי בקרב ה"ליברלים" אתה נתקל כמעט תמיד בקולקטיביות רעיונית. התנהגות זו היא עוד סיכה בבלון של המחאה. מסתבר שדווקא שופטים שמרנים הם אלה שמתנתקים, מרגע שמונו, מכל שיקול מלבד פרשנות החוק על פי תפיסת עולמם, ואין עליהם כל מרות מלבד מרות החוק.

אבל מה שהופך את פסק הדין בעניין המכסים לחריג הוא ההתפלגות בקרב השופטים השמרנים. במונחים ישראליים דומה ההתפלגות שם להצטרפות של נעם סולברג ודוד מינץ לעמדת דפנה ברק־ארז ויצחק עמית, כשיעל וילנר ויחיאל כשר נמנים עם המתנגדים.

בפסק הדין יוצא הדופן הזה לא רק שמחצית השופטים שמונו על פי הצעת נשיא רפובליקני הצטרפו לסוניה סוטומיור ואלנה כגן, שמונו על ידי ברק אובמה, ולקטנג'י בראון ג'קסון שמונתה בידי ביידן. שלושתן דמוקרטיות, כמובן. אלא שרוב הרפובליקנים שהצטרפו אליהן ותמכו בהחלטה היו ניל גורסץ' ואיימי קוני בארט, שמונו על ידי טראמפ. יחד איתן היה הנשיא ג'ון רוברטס, שמונה על ידי ג'ורג' בוש הבן. רק אחד ממומלצי טראמפ, ברט קבאנו, התנגד להחלטה ולצידו סמואל אליטו, שהומלץ על ידי בוש הבן, וגם ותיק השופטים קלרנס תומאס, שהומלץ ב־1991 בידי ג'ורג' בוש האב.