מה יש לו להפסיד? לא כל כך הרבה. עד כמה הוא חושש מתגובה איראנית? לא במיוחד חושש. מלחמה היא עניין רציני, אבל שיקולי המנהיגים בצאתם למלחמה דומים לפעמים לשיקולים שמובילים לקטטה של ילדים. מי יותר חזק, מי יכול לפגוע במי, מי מסוכן יותר ממי. אולי אפשר לסכם את זה כך: יותר מכפי שלא ברור לטראמפ למה הוא צריך לתקוף, עוד יותר לא ברור לו למה הוא לא צריך לתקוף.
על חמיצות
הישראלים הם עם מיוחד בהרבה דברים, אבל בדבר אחד אינם מיוחדים: במחשבה שהם מיוחדים. לכולנו יש נטייה להביט בישראל ובעצמנו, כאילו היינו אי בעולם, ללא תקדים, ללא דמיון לאיים אחרים, ללא בסיס להשוואה. בספר שכתבתי ויוצא לאור השבוע, על ישראל והחרדים, אני מנסה כל מיני השוואות של מצבנו למצבן של מדינות אחרות. החרדים הם מיעוט – גם במדינות אחרות יש מיעוטים. החרדים הם מיעוט מאתגר – גם במדינות אחרות יש מיעוטים מאתגרים. לפעמים שווה להציץ כדי ללמוד, כדי להשוות, עם כל ההסתייגויות המובנות מאליהן. לפעמים אפשר להיעזר בהשוואות כדי ללמוד דבר או שניים.
סקר של גאלופ שפורסם השבוע מאפשר השוואה לשם לימוד בעניין אחר. לא החרדים – החמוצים. ישראלים שאינם מרוצים ממצבה של המדינה. ישראלים הסבורים שמצבם, מצבנו, מידרדר, או כבר מדורדר. מי הישראלים האלה? באופן רגיל, קל מאוד לזהות אותם: אלה הישראלים שאינם בשלטון. ומכיוון שכבר לא מעט שנים השלטון נמצא, כמעט כל הזמן, בידי הימין, לעיתים ימין מורחב, לעיתים ימין מצומצם, החמוצים נמצאים בעיקר במרכז ובשמאל. סקר של JPPI לפני חודש מצא שבקרב יהודים שמגדירים את עצמם ימין, 89% אופטימיים מאוד או קצת ביחס לעתיד המדינה. בקרב ערבים הנתון הוא 48%. בקרב יהודים במרכז הנתון צנח ל־46%. בקרב יהודים בשמאל־מרכז ל־26%. זיהיתם את החמוצים.
האם זה האופי שלהם? תכף נעסוק בזה, אבל נאמר שקודם כל, זה המצב הפוליטי שלהם. כאשר בוחנים ציבור בכל מיני מדינות, ואת שביעות הרצון שלו, ואת רמת האופטימיות שלו, ואת תחושת שביעות הרצון שלו, מתברר שלהיות באופוזיציה זה קצת מדכא. בכל מקום, אנשים נעשים אופטימיים יותר כאשר המפלגה או המנהיג או הקואליציה שבחרו בהם נמצאים בשלטון, ונעשים פסימיים יותר כאשר המנהיגים שלהם לא בשלטון. וההשפעה היא לא רק על הערכת המצב הפוליטי, היא גם על הערכת המצב האישי.
כאשר הפוליטיקה כל כך רועשת, כל כך משפיעה על הסביבה, בני אדם מגיבים לה בדרכים מגוונות. לדוגמה, "הערכת איכות החיים באופן כללי". שימו לב: 88% מהרפובליקנים בסך הכל מרוצים מאיכות החיים באופן כללי. 44% מהדמוקרטים מרוצים. בדיוק מחצית. מה ההסבר? דונלד טראמפ הוא מרכיב חשוב בהסבר. כאשר טראמפ בשלטון, תומכים של המפלגה הדמוקרטית מרגישים פחות טוב, לא רק ברמה הלאומית, גם ברמה האישית.
נוסיף עוד נתון חשוב. שביעות הרצון של האמריקאים, באופן כללי, הולכת ויורדת ב־25 השנים האחרונות. באופן קצת משונה, מאז ראשית שנות האלפיים מדד שביעות הרצון שלהם (שמבוסס על ממוצע של 25 רכיבים) עבר את רף ה־50% רק פעם אחת, ובזמן שלא הייתם מצפים לו: קצת אחרי פיגועי 11 בספטמבר.
כלומר, כשארה"ב רק החלה להתאושש ממתקפה מפתיעה וקטלנית, והתאחדה סביב ההנהגה, וסביב התובנה שאין ברירה אלא להגיב ולהילחם. רק אז, בכל 25 השנים האחרונות, יותר ממחצית האמריקאים היו בסך הכל מרוצים מהמסלול שארצם הולכת בו. מאז, הגרף בירידה כמעט רצופה. היום הוא עומד על 36% שביעות רצון.
שמתם לב להבדל? יש הבדל, והוא מסקרן וחשוב. אמרנו שהאמריקאים, כמו הישראלים, מרוצים הרבה יותר מהרבה מאוד דברים כאשר השלטון נמצא בצד שהם תומכים בו. לא אמרנו – ועכשיו נאמר – ששביעות הרצון של האמריקאים עולה ויורדת לפי השלטון, אבל לא באותה רמה. ובמילים אחרות: הרפובליקנים יותר שמחים כשהצד שלהם בשלטון, הדמוקרטים פחות שמחים כשהצד שלהם בשלטון (וכולם עצובים בערך באותה מידה כשהצד שלהם לא בשלטון).
הנה דוגמה: בימי השלטון של טראמפ, פעם מ־2017, פעם שנייה מ־2021, הרפובליקנים מרוצים בשיעור של 54% ו־64% (כמובן, המספר השני הוא נכון לעכשיו, כשאנחנו עוד די בתחילת הכהונה השנייה של טראמפ). לעומת זאת, בימי השלטון של אובמה, פעם מ־2009, ומיד אחר כך מ־2013, הדמוקרטים היו מרוצים בשיעור ממוצע של 37% ו־41%. פער גדול למדי בין שביעות הרצון של אלה לשביעות הרצון של אלה.
בשני המקרים, הצד המפסיד היה לא־מרוצה בערך באותה מידה. רק כ־10% מהדמוקרטים מרוצים בתקופת טראמפ, רק כ־10% מהרפובליקנים היו מרוצים בתקופת אובמה. אבל במדד השמחה, נראה שהיכולת של הרפובליקנים להרגיש טוב מרשימה יותר מהיכולת של הדמוקרטים להרגיש טוב.
האם זה המצב גם בישראל? לא קל להשוות, כי ישראל אינה מדינה של שתי מפלגות ושל מצב ברור – או שאתם בשלטון או שאתם לא בשלטון. ישראל היא מדינה של שלטון פרלמנטרי, שלא תמיד לגמרי ברור מי תומך בו ומי מתנגד לו ובאילו נסיבות. ועוד: ישראל נתונה כבר הרבה מאוד שנים במציאות של דומיננטיות של צד אידיאולוגי אחד – הימין.
על ציונות
מי שלא מגדיר את עצמו ציוני משום שאינו יודע מה היא ציונות, או, גרוע מזה, חושב שציונות היא דבר אחר ממה שהיא באמת, לא מעיד על עצמו שיש לו משהו נגד הציונות – הוא מעיד על עצמו שהוא בור. ולא שיש חובה לכל יהודי לדעת מה היא ציונות. אם נבחן את השאלה מהי ציונות גם בקרב ישראלים, נגלה לא מעט בורות גם אצלם. מה שמחזיר אותנו למסקנה הראשונה: הם אולי לא ציונים – אבל זה לא מעיד עליהם, זה מעיד על מותג שאיבד מכוחו. ציונות נעשתה למילה שלא נוח להזדהות איתה. המשמעות המעשית של זה היא שצריך קצת פחות להשתמש בה. לפחות בשלב זה. לפחות במקרים שבהם יש לישראל עניין לשכנע ציבור אמריקאי, או יהודי־אמריקאי, בצדקתה.
אפשר להצטער על השחיקה במעמד המותג ציונות, אפשר להתרגז עליו. אפשר לנסות לתקן: להשקיע זמן ומאמץ בשיקום מעמד המותג. אבל הרבה יותר קל, ומעשי, פשוט להשתמש במילים אחרות כדי לתאר את אותו עניין. כי בסופו של דבר זה העניין החשוב: לא אם יהודים בארה"ב רוצים לעצמם את המותג "ציוני", אלא אם יהודים בארה"ב תומכים בדבר המהותי שהוא הציונות, ובזה, לפחות על פי הסקר של JFNA, לא נראית שחיקה משמעותית. אולי אפילו להפך.
מה זה להפך? הנה דבר מעניין שקורה בסקר הזה, ושמשום מה עוסקים בו קצת פחות. בסקר נשאלו שאלות על ארה"ב ועל ישראל. זכרו, מדובר ביהודים שהם קודם כל אזרחים פטריוטים אמריקאים. אבל מה קורה כשמשווים את העמדות של היהודים הללו על ארה"ב – ארצם ומולדתם – ועל ישראל – מדינה רחוקה ומשונה במזרח התיכון? כשמשווים מתברר שבכמה דברים ישראל עדיפה בעיניהם על ארצם שלהם.
הקשר הרגשי שלהם לארה"ב חזק יותר: 81% מהם קשורים רגשית לארה"ב, 71% מהם קשורים רגשית לישראל. זה פער צפוי, וכמעט היה משונה אם לא היה מתקיים. נזכיר שוב – הם אמריקאים! ובכל זאת שימו לב לדבר הבא: כאשר משווים רק "קשר רגשי חזק", ולא "קשר רגשי" כולל הקטגוריות היותר חלשות, התוצאה פתאום מתקרבת: 41% לארה"ב, 42% לישראל. שוויון.
עכשיו הערה מתודולוגית מתחייבת. משום מה, וזאת לא החלטה מוצלחת, הסוקרים בחרו לשאול על ארה"ב ועל ישראל שאלה דומה, אבל להציע תשובות שונות. בעיקר: בתשובות על ארה"ב הם מציגים שש דרגות של הסכמה או אי־הסכמה, ובשאלות על ישראל ארבע דרגות. זה כמובן הופך את ההשוואה לקצת פחות תקפה. כי כשאמריקאים אומרים שהם "מאוד גאים" בארה"ב, זו בחירה מתוך שלוש אפשרויות של גאווה. כשהם אומרים שהם "מאוד גאים" בישראל, זו בחירה בין שתי אפשרויות של גאווה. סולמות שונים, ואנחנו נאלצים לאחד אותם כדי לבדוק סך הכל גאווה, מול סך הכל גאווה, ולהיות קצת פחות בטוחים שיש מקום להשוואה בין ה"מאוד מסכים" על אמריקה ("מאוד מסכים שאני מרגיש קשור רגשית לארה"ב"), לבין ה"מאוד מסכים" על ישראל ("מאוד מסכים שאני קשור רגשית לישראל").
נמשיך: רגשית – יותר יהודים בארה"ב קשורים לארה"ב מאשר לישראל, אם כי, אין טעם להתלונן על 71% מיהודי אמריקה שקשורים אלינו רגשית. 7 מכל 10 יהודים. לא קריסה, לא מפולת, לא צרה, לא בעיה. להפך – קשר רגשי של הרוב המכריע. כפי שהיינו רוצים שיהיה.
וגם: קשה להם יותר עם אמריקה. כאשר שואלים אותם האם "לפעמים קשה להם לתמוך בפעולות של ארה"ב או של הממשלה שלה", ושואלים אותם האם "לפעמים קשה להם לתמוך בפעולות של ישראל או של הממשלה שלה", מסתבר שקשה יותר עם אמריקה. בשני המקרים יש רוב ש"לפעמים קשה להם" לתמוך. זה לא מפתיע, למי לא קשה לפעמים לתמוך בפעולות של המדינה שלו או הממשלה שלו.
יש גם אפשרות שלישית – שהם חושבים שארה"ב וממשלתה עושים יותר דברים שקשה לתמוך בהם מישראל וממשלתה. הם מביטים בטראמפ ובבנימין נתניהו, וחושבים שהמנהיג שלהם יותר מביך. הם מביטים במדיניות של ארה"ב (נניח בנושאי הגירה), ובמדיניות של ישראל (נניח בנושא עזה), וחושבים שהמדיניות שלהם יותר מביכה. הם אופוזיציה למדיניות של המדינה שלהם, יותר משהם אופוזיציה למדיניות של המדינה שלנו.
כך או כך או כך, מדובר בעוד סעיף שיש בו נחמה אחרי שמתברר שרק שליש מהם אומרים שהם "ציונים".
התרעות פיקוד העורף