לא כל מה שעובד באמריקה יכול לעבוד גם בישראל

הסערה המקומית סביב ביקורו של ראש ממשלת הודו הייתה עוד דוגמה מני רבות למערכת פוליטית שפשוט הפסיקה לעבוד. החרם שהממשלה הכריזה על נשיא העליון, וכל הקו הסרבני שמתעקש לא להזמין את הנשיא לשום אירוע ממלכתי, הפך לבדיחה גרועה.

אומנם הבחירות הקרובות מעוררות את יצר החרמות בקרב השחקנים הפוליטיים, שמתים להראות כמה הם "ערכיים" ולא מוכנים להתפשר וחלילה להתחבר למי שאינו אוחז ב"ערכיהם", ולכן חובה להחרימו. אבל כדאי שיבינו – מדובר בז'אנר מאוס. הוא מעיד על ריקבון, על חוסר שיקול דעת ועל פוליטיקה הרסנית של פילוג. המון ישראלים היו רוצים לראות התנהלות אחרת.

לכאורה, חובה להכפיש אחרים לקראת הבחירות כדי להתבלט לטובה, אבל רק לכאורה. לא חייבים להגיד "עם מי לא תשבו". אפשר פשוט להתמקד בנושאים החשובים שלא מקבלים היום טיפול ולשרטט את הדרך הנכונה לנהוג בהם. ואם שואלים, עם מי לא תשבו? אפשר לענות – אני מעדיף ממשלה ללא מפלגות חרדיות כדי שיהיה גיוס לכולם; או – אני מעדיף את הליכוד על בנט; או – מי שאחז במושכות ב־7 באוקטובר לא ראוי להמשיך לקדנציה מספר 8. עדיין, לא חייבים להחרים. אפשר להגיד מה מעדיפים, מה נכון, ובכל זאת להוסיף שבסוף – תכבדו את רצון הבוחר. זה נשמע הרבה יותר טוב מעוד חרם.

נורמות רופפות

עיריית ירושלים העלתה סרטון נגד שימוש בנפצים בפורים. לא רק כיוון שזה מסוכן, אלא גם בגלל פצעי הטראומה של כל כך הרבה חיילים שמסתובבים בינינו. למה להעלות זיכרונות קשים מח'אן יונס בצעירים שלחמו למעננו? סרטון הנפצים מעולה, ולמרות זאת – יש כאלה שהוא לא נוגע בהם, ובכל זאת משתמשים בנפצים. קשה להבין – מי מאיתנו רוצה לעשות רע לחייל סדיר או מילואימניק שטחן חודשים ארוכים בבוץ העזתי למען כולנו?

כשמפמפמים את המסרים האלה כל הזמן בשם הפוליטיקה הקדושה, בסוף זה חודר. מדינת ישראל חייבת להתאפס ולחזור לטפח את הערכים שעליהם היא קמה, וזה לא יקרה עם הצהרות פומפוזיות של "בואו נתאחד", שלא עומד מאחוריהן דבר, כי בפועל ממשיכים בהתנהלות שנועדה לפלג.

לכן זאת עוד סיבה לזנוח את שיח החרמות הפנימי. לא ייתכן שנמשיך להתכופף בפני מערכת פוליטית שעסוקה בהצגות מטומטמות על ״פרינציפים״, ושכחה שהפרינציפ הכי חשוב הוא התנהלות בהרמוניה מינימלית כדי לקיים מדינה.

יהודים אפולוגטיים

היהודים האלה יכולים למצוא את עצמם במרפאה מול אחות לעומתית, שעונדת סיכה של Free Palestine, ולחוות אותה כמי שעונדת צלב קרס. הם חיים בדילמה תמידית, משום שהם בריטים, ואנגליה היא הבית שלהם. הם חשים בעוינות הזו אבל לא רוצים לעזוב, והמצב גם לא מספיק גרוע כדי לקום ולעזוב. ועדיין, העובדה שהם לא אפולוגטיים לגבי תמיכתם בישראל, הופכת אותם לפגיעים. זה קשה.

לא פשוט היום להיות יהודי במערב, שבחלקו הניכר מאבד את המצפן המוסרי שלו. כישראלים, אנחנו מודעים בעיקר להשפעות הרשתות החברתיות שמתבטאות ברמת השנאה כלפינו, אבל מקור השנאה אינו בהכרח חינוך אנטישמי או רגשות אנטישמיים קלאסיים. רבים במערב מושפעים היום מהיצף של מידע מוטה, מסולף, חלקי ומעוות. זה נכון לגבי נושאים רבים שהם שנויים במחלוקת, ואחד הנושאים שהפכו למאוד שנויים במחלוקת במהלך המלחמה הוא ישראל.

לכל אחד מאיתנו יש הפיד שלו ברשתות החברתיות. הפיד שלי הוא פיד הסברה, כי זה העיסוק העיקרי שלי. אני נחשפת לעיתים לסרטונים מטלטלים, כמו למשל סטודנטים שמתהלכים ברחוב אופנתי בלוס אנג׳לס, וכשמראים להם קליפים מזוועות 7 באוקטובר, הם מתחילים לצרוח ״פרי פלסטיין״ ו״פאק איזראל״ ועוזבים בהפגנתיות. כמה שטיפת מוח צריך כדי להגיע למצב כזה? ואיך מבדילים ב־2026 בין טוב לרע?

תופעת השנאה שמייצרות הרשתות החברתיות משפיעה על חיי יהודים בכל העולם, לכן אסור לנו לתת לה להשפיע לרעה גם בתוך מדינת היהודים. עוד סיבה לכך שאנחנו פשוט לא יכולים להרשות לעצמנו עוד מהפילוג והחרמות הפנימיים.