לפני שמודי לקח את העט, בדקתי אותו. אולי מתוך הרגל. אולי בגלל החרדה הקלה שמלווה הגשת חפץ לראש ממשלה של 1.4 מיליארד בני אדם, בתקווה שהוא יעבוד. שרבטתי קו מהיר על פינת הפנקס שלי, וידאתי שהדיו זורם, והגשתי לו אותו.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו
הוא התנצל על ההמתנה. צוות האבטחה הישראלי מחוץ לסוויטה שלו במלון המלך דוד העביר אותי שרשרת ארוכה של בדיקות. בשלב מסוים הייתי כמעט בטוח שישלחו אותי הביתה, למרות שהחזקתי הזמנה אישית ממנו. פספוס כזה היה מייצר טור מעניין, אבל גם אחר צהריים מתסכל למדי.
מודי שמע על העיכוב והתנצל מיד על ההתחלה. הסברתי לו שהצד הישראלי יצר את העיכובים. הוא חייך. האווירה בחדר השתחררה קצת.
הוא חתם את שמו והוסיף את התאריך של אותו יום, 26 בפברואר 2026. כל העניין לקח משהו כמו 45 שניות. הוא החזיר לי את הדף בשתי ידיו.
יצא לי לראיין הרבה אנשים בתפקיד הזה. פוליטיקאים, נשיאים, מנהיגים דתיים, מפורסמים. אצל דמויות ציבוריות שחיות שנים תחת זכוכית מגדלת, כל פעולה הופכת להופעה מתוכננת. לחיצת היד, ההשהיה, הכנות המעושה. אצל מודי החוויה הייתה שונה לחלוטין. הנוכחות שלו בסוויטה הייתה מלאה ואותנטית, תכונה נדירה מאוד בדרגים האלה.
גם דרך המתורגמן, אפשר היה לשמוע את קצב המחשבה שלו. רעיונות שלמים. השהיות אמיתיות שנועדו לשקול ברצינות את הדברים שהרגע אמרת. בשלב מסוים אמרתי לו שהנאום שלו בכנסת – הנאום הראשון אי פעם של ראש ממשלה הודי בפרלמנט הישראלי, שנישא יום קודם לכן – הרגיש היסטורי. הוא קיבל את המחמאה בפשטות, וענה במשפט שנשאר איתי: "האומות והדתות שלנו דומות הרבה יותר ממה שאנשים חושבים". הוא הקדיש את היום הקודם לביסוס הטענה הזו בדיוק, והציג אותה כטיעון פילוסופי עמוק.
דמיון מבני עמוק בן מאות שנים
רוב המנהיגים שמגיעים לארץ מדברים על ביטחון, מסחר וטכנולוגיה. מודי נגע גם בנושאים האלה, ואז לקח את השיחה לכיוון שונה לגמרי. הוא נשא נאום ברמה ציביליזציונית, והציף שאלה מעניינת באמת: מה קורה כששתיים מהתרבויות החיות העתיקות בעולם מתבוננות זו בזו מקרוב ומזהות קווים משיקים?
התשובה שלו נשענה על השוואה שנשמעת פשוטה במבט ראשון, וצוברת עומק כשחושבים עליה. הוא הציב את המושג היהודי של "תיקון עולם" לצד ה"ואסודהייבה קוטומבאקם" (ההצהרה העתיקה בסנסקריט שהעולם הוא משפחה אחת). הוא הקביל בין ההלכה היהודית לבין ה"דהרמה" (התפיסה ההינדית של סדר מוסרי וחובה אישית).
הוא בעצם הצביע על כך ששתי התרבויות מצאו פתרונות דומים להפליא לאותה סוגיה. הדרך לבנות חברה שבה המוסר הוא פרקטיקה המוטמעת בשגרת החיים עוברת, גם ביהדות וגם בהינדואיזם, דרך מערכת חוקים, דרך חובה אישית, ודרך עשרת אלפים ההחלטות הקטנות שמרכיבות יום שגרתי.
מדובר בדמיון מבני, עמוק בן מאות שנים, שמתגלה במפגשים ברמה הזו.
עבור קורא של המחשבה החסידית, הדברים האלה מהדהדים בעוצמה מיוחדת. החסידות קוראת לזה "עבודה" – כוונה רוחנית פנימית שבאה לידי ביטוי דרך מעשים יומיומיים.
הבעל שם טוב לימד שהנוכחות האלוקית מתגלה מתוך מעורבות מלאה בעולם – בשוק, סביב שולחן האוכל, ובדרך שבה אתה מתייחס לאדם שעומד מולך. מודי כיבד בדיוק את המסורת הזו, והדגיש שהודו בנתה את התרבות שלה על אותם יסודות בדיוק.
בין חנוכה ופורים לחג האורות ופסטיבל האביב ההינדי
הוא יצר חיבור עמוק בין חנוכה לדיואלי (חג האורות ההינדי). שני החגים מציעים תגובה אקטיבית כלפי החושך. בסיפור חנוכה, חז"ל קבעו מצווה להוסיף נר קטן אחד בכל לילה, בהדרגה, בפומבי ובהתמדה. זוהי תפיסה המקדמת פעולה היסטורית שקולה. החושך נהדף לאט לאט, באמצעות הצטברות של מעשי אור קטנים ויומיומיים.
חג הדיואלי מבוסס על היגיון זהה. שורות של מנורות שמן קטנות מחימר מוארות במיליוני בתים. כל הדלקה היא פעולה נפרדת שתורמת יחד להארה גדולה ומשותפת.
ההקבלה שעשה בין פורים להולי (פסטיבל האביב ההינדי) חושפת חיבור רעיוני עמוק נוסף. שני החגים חוגגים התהפכות פתאומית של מציאות מוסתרת. במגילת אסתר, שם השם נעדר לחלוטין. הנס מסתתר בתוך שרשרת אירועים שנראית כמו פוליטיקה רגילה של חצר המלוכה. המחשבה החסידית רואה בכך אמת עמוקה: ההשגחה הפרטית מתחפשת לעיתים קרובות לרצף היסטורי או לצירוף מקרים. התבנית מתגלה רק בפני מי שמוכן לחפש אותה.
ההתעקשות של מודי על קשרים עתיקים בין הודו לישראל, על נתיבי סחר וטקסטים משותפים, ועל מלכה פרסית בשם אסתר ששמה מעיד על הסתרה, מתחברת לאותו רעיון בדיוק. קשרים מסוימים נטמעים בהיסטוריה זמן רב לפני שהדיפלומטים מגיעים לנסח אותם במסמכים רשמיים.
הטבח של ה-7 באוקטובר והפיגועים במומבאי - פצע הודי פתוח
הוא לקח עובדים זרים באזור מלחמה והציב אותם במרכז המוסרי של היחסים בין שתי המדינות. זוהי תפיסת עולם שורשית שיודעת לזהות את הדברים החשובים באמת.
הוא הוסיף נקודה שגם ידידיה של ישראל נמנעים לעיתים מלציין בפומבי. קהילות יהודיות חיו בהודו במשך מאות שנים בביטחון מלא, תוך שמירה על זהותן הגלויה. הם שימרו את אמונתם והשתלבו באופן מלא בחברה. הוא תיאר את המציאות הזו כמקור לגאווה עבור הודו.
הקביעה שלו במקום, והתזמון שלה בירושלים של שנת 2026 מדויק במיוחד, בתקופה שבה שאלת הביטחון של קהילות יהודיות ברחבי העולם מקבלת דחיפות מחודשת.
שערי עיתונים טסים ברשת
בחזרה לסוויטה, השיחה קלחה בחמימות. יש לו יכולת להפוך פגישה רשמית לשיחה כנה ואמיתית. כששיתפתי אותו בתחושה שהנאום בכנסת היה היסטורי, הוא חזר לאותו רעיון מרכזי: שתי התרבויות חולקות קווי דמיון עמוקים. הוא דיבר מתוך בשלות של אדם שהגיע למסקנה הזו מזמן, וסוף סוף מצא את הבמה המתאימה להציג אותה.
שער העיתון שלנו מיום רביעי כבר צבר תאוצה ברשתות החברתיות עוד לפני שנכנסתי לסוויטה. מודי שיתף אותו מחדש למיליוני העוקבים שלו בטוויטר, והתקשורת ההודית מיהרה להדהד את המסר. שערי עיתונים טסים היום ברשת, הרבה יותר מהר מהטקסט שמופיע תחתיהם.
שתי השורות בכתב ידו הן סיפור אחר לגמרי. הן נכתבו על נייר, בחדר מלון בירושלים, בעמידה, על ידי אדם שבחר להשאיר חותם אישי. האנושיות קודמת. הדמוקרטיה קבועה. נר חנוכה אחד, מנורת דיואלי אחת – לילה אפל משותף, ודחף זהה להמשיך להוסיף אור, להבה זהירה אחת בכל פעם.
בדקתי את העט לפני שהגשתי לו אותו. מסתבר שהוא הסתדר מצוין גם בלי העזרה שלי.
התרעות פיקוד העורף