ברמה הטקטית, פגיעה במדינות המפרץ היא משחק באש. המפרץ הפרסי הוא עורק מרכזי של הכלכלה העולמית. כל שיבוש בו אינו אירוע מקומי אלא טריגר לפריסה מוגברת של אמצעי ניטור, מודיעין ויירוט מערביים. משמרות המהפכה חושפים את דפוסי הפעולה שלהם בזמן אמת, ומאפשרים למערב לשפר במהירות את המענה הטכנולוגי והמבצעי נגדם.
ברמה האסטרטגית, המחיר כבד בהרבה. בטהרן מניחים כי תוקפנות תגרום לערב הסעודית, איחוד האמירויות ובחריין לחשב מסלול מחדש ולהתרחק מהמערב מחשש להסלמה. בפועל קורה ההפך. במקום לייצר הרתעה, איראן מעמיקה את הקרע ההיסטורי בינה לבין העולם הערבי הסוני. פגיעה בריבונות מדינות המפרץ דוחקת אותן להישען ביתר שאת על מטריית הגנה אמריקאית, ולעיתים גם אזורית הכוללת את ישראל.
גם ההנחה שארצות הברית תתקפל תחת לחץ של טרור אנרגטי מתבררת כמוטעית. מחויבותה של וושינגטון לביטחון השיט וליציבות שוק האנרגיה במפרץ היא רכיב יסודי במעמדה הגלובלי. פגיעה במדינות המפרץ נתפסת כפגיעה ישירה באינטרס אמריקאי חיוני. מהלך כזה אינו מרחיק את ארצות הברית מהאזור, אלא מחייב אותה להעמיק את נוכחותה, להזרים כוחות ולחזק את הסכמי ההגנה עם מדינות האזור.
הזווית הישראלית ממחישה את עומק הטעות האיראנית. בעבר הצליחה טהרן להפריד בין ישראל לבין שכנותיה הערביות. כיום, התוקפנות במפרץ פועלת בכיוון ההפוך. הסכמי אברהם אינם רק מסגרת לשיתוף פעולה כלכלי, אלא תשתית אסטרטגית וביטחונית מתהדקת. ככל שהאיום האיראני גובר, כך מתבססת ההבנה המשותפת בירושלים ובבירות המפרץ כי מדובר באיום אזורי אחד. שיתופי פעולה מודיעיניים וצבאיים, לעיתים תחת חסות פיקוד המרכז האמריקאי, יוצרים חזית מתואמת המגבילה את שאיפות ההגמוניה של טהרן. במעשיה, איראן הפכה את ישראל מגורם חיצוני לבעלת ברית רלוונטית להגנת המפרץ.
התרעות פיקוד העורף