ראש הממשלה הישראלי, בשונה מהנשיא האמריקאי, מכוון רחוק יותר - לפחות על פי האופן שבו הדברים נאמרים ומוצגים, והוא לא הסתיר את חלום המאקרו המובן מבחינתו - לסיים פרויקט אסטרטגי של שלושים שנה במכה אחת, להפוך את איראן ממקור האיום, מראש התמנון, למקור ההזדמנות ההיסטורית.
הפער בין שתי התשוקות האלה הוא הזירה שבה מלחמות נוטות להסתבך, כאשר צד אחד מחפש נקודת יציאה סבירה, והצד השני מחפש הכרעה שלא תחזור אליו בעוד שנתיים בגלגול חדש.
המשטר בטהרן בחר להרחיב את התגובה לשיגורים גם לעבר איחוד האמירויות, בחריין וקטאר, מדינות שמארחות בסיסים אמריקאיים ומעדיפות בדרך כלל להשאיר את הזירה הישראלית מחוץ לגדר שלהן. ירי כזה מכריח אותן לדבר, לא רק להיערך, אלא - להגיב ולפעול, ובעיקר לבחור עד כמה הן מוכנות לשלם על מלחמה שלא הכריזו שהצטרפו אליה. מהלך שמערב את המפרציות מוסיף זירה ומשנה את הטון המדיני כולו, מחזית ישראלית-איראנית לעימות אזורי רחב עם ציר אמריקאי ברור. עד כאן - תמונת מצב בסקיצה זריזה.
ניסיונות ההתנקשות והפגיעה בבכירי המשטר האיראני, אם אכן בוצעו בקנה מידה רחב, הם חלק ממאמץ לייצר אפקט של שבר בראש הפירמידה, כזה שיזמין מאבק ירושה, חשדנות פנימית וקריסה של משמעת. עם זאת, בישראל מבינים כי עם כל המאמץ והתרומה מבחוץ, הקריסה הזו תהיה תוצאה מדינית שתלויה ברחוב האיראני, בקשרים בין מוקדי כוח וביכולת של המשטר לשמר פחד. בהפגנות האחרונות באיראן כבר הוכח שהמשטר יודע לירות בלי למצמץ כדי לשרוד. מי שבונה על מהפכה צריך להסביר לעצמו כיצד היא מתרחשת מול מנגנון שיודע לרצוח אזרחים בלי להתלבט, ועוד בזמן שמעליהם מתנהל עימות עם אויב חיצוני.
המהלך הרחב שנבחר שידר אמונה בכוח של מכה מרוכזת לייצר תוצאה שניתן להציג כהישג. זו תפיסה שמוכרת לטראמפ - לחץ, מהירות הפעולה - ותמונת ניצחון תוך זמן קצר. היא גם תפיסה שמסתכנת בכך שהתגובה האיראנית תיגזר מהצורך של המשטר להיראות יציב בבית. מנגנונים כאלה מודדים הישגים גם במונחי הישרדות פוליטית. התגובה הגיעה מהר, והיא הייתה בוטה ואגרסיבית. האיראנים, בדיוק כפי שהזהירו מראש, הקפידו להרחיב את האש אל המפרץ כדי להפוך את המחיר האמריקאי למוחשי וכואב.
בישראל נטועה תפיסה שכבר קשה להתווכח איתה בלי להישמע נאיבי - כל "הישג" קצר מועד נשחק מהר, ואיראן יודעת לבנות את עצמה מחדש, לעיתים עם יותר לגיטימציה פנימית אחרי שספגה מכה. מי שמדבר על ערעור המשטר חייב להחזיק בראש את התרחיש שבו הרחוב האיראני לא מתייצב כפי שמקווים לו בירושלים. מחאה באיראן דוכאה באלימות, הכלכלה חנוקה, הציבור עייף והיחס להתערבות חיצונית טעון. במזרח התיכון, חיצוניות לעיתים מדביקה את הציבור למשטר דווקא כשהוא נחלש. זו נקודת המבחן שעליה ייבחן הפער בין מה שניתן להשיג מהאוויר לבין מה שניתן להשיג בפוליטיקה.
בתוך ההיגיון הישראלי יש גם טענה אסטרטגית מסודרת: איראן אינה רק איום בפני עצמו, היא ציר שמחזיק את המערכת האזורית העוינת, וכאשר הציר מתערער נחלשות גם השלוחות - בלבנון, בסוריה, בעיראק, בתימן. זה רעיון שמסדר את המרחב על לוח שחמט ברור. הבעיה היא שהלוח הזה מלא שחקנים שאינם בובות, וחלקם, כמו החות'ים ושלוחות שיעיות בעיראק, מחפשים את ההזדמנות להצטרף לחגיגה גם כדי להצדיק קיום וגם כדי לקנות לעצמם מעמד אצל פטרוניהם. כל מטח נוסף בזירה צדדית מחייב תיאום מדיני, מסבך את הקואליציה ומגדיל את הסיכוי לטעות חישוב.
בתוך הקואליציה, המהלך עשוי להפוך לדבק - כל מי שמחזיק ביד אחת את דגל הביטחון וביד השנייה את החשבון הפוליטי מיהר לתפוס בעלות על העוצמה, ובאותה נשימה לדחות את השאלות הלא נוחות אל "אחרי שננצח". גם זה מנגנון מוכר.
השחיקה אינה נשארת תאוריה. מילואים, עורף, כלכלה, אמון ציבורי - אלה השורות הקטנות שמתחת לכותרות הגדולות. אם משך הלחימה יתארך מעבר להערכות הראשוניות, אם ייפתחו זירות נוספות, אם המפרץ יבער או אם תתרחש פגיעה חריגה, הדיון הפוליטי בישראל יתעורר מחדש ויהפוך חד יותר, לא בגלל אידאולוגיה אלא בגלל עייפות. במערכת הביטחון מודעים לזה היטב, ובמערכת המדינית אמורים להיות מודעים לזה לא פחות - לגיטימציה פנימית היא משאב אסטרטגי.
הזירה האמריקאית מוסיפה שכבה מכרעת. טראמפ יידרש להכריע במהירות אם הישגי הפתיחה מספקים בסיס להכרזה על הצלחה - השמדת מתקנים, חיסול בכירים, פגיעה בייצור טילים. אם תגיע מטהרן הצעה לחידוש משא ומתן בתנאים משופרים, היא תיגע בנקודת החיכוך בין שני היעדים - הרצון האמריקאי לסיים עם הישג מדיני בר־תצוגה, מול הרצון הישראלי למצות חלון הזדמנויות ולדחוף את המהלך עמוק יותר. שם יתברר מי מוכן לשלם מחיר זמן, מי מוכן לשלם מחיר דמים, ומי מוכן לשלם מחיר מדיני מול דעת הקהל בבית.
השאלה האסטרטגית הרחבה נוגעת ליום שאחרי ולזהות מי יכתיב אותו. ישראל חותרת להסרת איום לשנים ארוכות ולהחלשת הציר האיראני. ארצות הברית מבקשת למנוע מאיראן פריצה לגרעין ולחזק את ההרתעה כלפי שלוחותיה בלי להיקבר במערכה מתמשכת שהציבור האמריקאי ימאס בה. נקודות ההשקה ברורות, אך יישומן תלוי ביכולת להחזיק קואליציה בין לאומית, לתאם עם מדינות האזור ולשמר שוקי אנרגיה יציבים מספיק כדי שהעולם לא יחליט שהמלחמה הזו יקרה לו מדי. ההכרעות יתקבלו בשמי טהרן, במסדרונות הקריה, בקונגרס האמריקאי ובבירות המפרץ, ובכל אחד מהמקומות האלה המילה "ניצחון" פירושה משהו אחר.
בסופו של דבר, מה שהחל אתמול בבוקר כמבצע צבאי רחב הפך במהירות למבחן מדיני ופוליטי רחב. בתוך מרחב החלטות צפוף ורווי סיכונים, נבחנים הכוח הצבאי והתבונה המדינית גם יחד - ההגדרה המדויקת של יעד, התרגום שלו להסכמה בין לאומית, והיכולת לדעת מתי מפסיקים כשהרווח עוד ביד.
התרעות פיקוד העורף