על השאלה הראשונה ניתנה התשובה במהירות. פער תפיסתי עמוק קיים בין טראמפ לבין איראן: טראמפ מצפה לרציונל עסקי, כלומר אם מפעילים לחץ - הצד השני מתקפל. מנגד, ההנהגה האיראנית פועלת לפי רציונל מהפכני-הישרדותי, שלפיו כניעה משמעה סכנה קיומית. טראמפ ציפה לעסקה המבוססת על עלות-תועלת בעוד איראן פועלת לפי לוגיקה של הישרדות מהפכנית, שבה עצם העמידה מול מעצמה היא תנאי לקיום. זהו פער עומק תפיסתי ולא רק מחלוקת מדינית.
העימות בין הצדדים נתפס באיראן כמאבק קיומי מאז 1979. מאז המהפכה האסלאמית באיראן, ארצות הברית נתפסת כאיום אסטרטגי שמטרתו להפיל את המשטר ולפגוע בזהות האסלאמית. לכן אין מדובר במשבר זמני אלא בעימות אידאולוגי מתמשך. ארצות הברית נקטה סנקציות אבל הניסיון ההיסטורי מלמד שסבל ועוני לבדם אינם מפילים משטרים אוטוריטריים. למרות אינפלציה מפלצתית, קריסת הריאל ואחוזי אבטלה גבוהים, איראן לא נכנעה. בשיח השיעי ובתפיסת האייתוללות, סבל אינו מחליש את העם האיראני אלא הוא הוכחה לצדקת הדרך. הסנקציות אינן מוצגות כחולשה אלא כהוכחה לכך שאיראן מותקפת משום שהיא עומדת על עקרונותיה.
בשלב כלשהו הפנימו בוושינגטון שאם ארצות הברית תבין את הלך המחשבה האיראני, היא עשויה לגלות את הדרך להחלפת המשטר. למשל, הבנת אסטרטגיית השחיקה האיראנית. איראן אינה מנסה לנצח צבאית את ארצות הברית אלא לשחוק אותה לאורך זמן כמו פעולה דרך שליחים (כגון: חיזבאללה), לוחמה היברידית, פיתוח הרתעה גרעינית והימנעות ממלחמה כוללת. גם תפיסת ההרתעה האיראנית שונה מהתפיסה האמריקאית. שני הצדדים מדברים בשפה אחרת של כוח.
התרעות פיקוד העורף