אף אחד מאיתנו לא שש אלי קרב. כולנו, בלי יוצא מן הכלל, רוצים לחיות בשלום, לנהל שגרת חיים נורמלית, לגדל את ילדינו בביטחון, ובטח שלא להתעורר בחרדה קיומית לצלילי אזעקות עולות ויורדות בבוקר שבת, או לבלות ימים ארוכים ולילות לבנים בממ"דים מחשש למטחי טילים בליסטיים.
הבה נסתכל נכוחה אל התרחיש החלופי והמסוכן מכול: מה יקרה אם נדחה את הקץ בתקווה לאשליה של יציבות זמנית? החשש הגדול והממשי ביותר הוא שאנו עלולים למצוא את עצמנו נדרשים לפעול ביום שאחרי. היום שבו ייחתם הסכם פייסני חדש בין וושינגטון לטהרן, כזה שישאיר את ישראל מחוץ למשוואה.
במסגרת הסכם עתידי כזה, המגמה האמריקאית תהיה ברורה: הצבא האמריקאי יתקפל בהדרגה מהמזרח התיכון ויפנה את משאביו לזירות אחרות על פני הגלובוס. במקביל, הסנקציות הכלכליות המשתקות, שחונקות כיום את שלטון האייתוללות, יוסרו כליל. מיליארדי דולרים יזרמו באין מפריע לקופתה של טהרן. הכסף הזה לא יושקע בבניית תשתיות אזרחיות או ברווחת האזרח האיראני, אלא ישמש לחימוש מאסיבי, להאצת תוכנית הגרעין ולחיזוק ושדרוג מפלצתי של "טבעת האש" המקיפה את גבולותינו.
ביום ההוא, כשחרב הגרעין תהיה מונחת קרוב מתמיד על צווארנו, ישראל תמצא את עצמה בודדה לחלוטין במערכה. אנו נצטרך להתמודד לבד – התקפית ובעיקר הגנתית – ללא אותה מטרייה אווירית אמריקאית חיונית. לא נעמוד עוד מול האיראן של היום, שעדיין פגיעה, שחוקה כלכלית וחשופה מודיעינית, אלא נאלץ להתמודד מול אימפריה איראנית משודרגת, עשירה, מצוידת במערכות הגנה אווירית מתקדמות ובעלת ביטחון עצמי מופרז.
עימות צבאי בתנאים עתידיים אלו יהיה קשה שבעתיים, מסוכן לאין שיעור, וידרוש מישראל לשלם מחירים שספק אם העורף האזרחי מסוגל לשאת. לכן, הפעולה נגד איראן אינה בגדר הרפתקה צבאית או זכות בחירה, אלא חובה לאומית ראשונה במעלה. המתקפה צופנת בחובה סיכונים, היא מורכבת ומעוררת חשש טבעי, אבל בחלון ההזדמנויות האסטרטגי הנוכחי, עם הגיבוי האמריקאי חסר התקדים – זוהי ההחלטה האחראית, ההכרחית והחשובה ביותר למען הבטחת עתידנו ועתיד הדורות הבאים במדינה.
התרעות פיקוד העורף