מהלך המשא ומתן בין האמריקאים לאיראנים לא נועד באמת להביא להסכם. הוא נועד לייצר עבור ארצות הברית לגיטימציה. זה היה מיסוך עשן מתוחכם, הונאה אסטרטגית בקנה מידה עולמי.
מצד אחד, טראמפ הציג לעולם מנהיגות אחראית. הוא דיבר על דיפלומטיה, על מתן הזדמנות אחרונה להסכם. הוא נתן לאירופה להרגיש שותפה, אפשר לרוסיה ולסין לנשום, והעביר מסר ברור לציבור האמריקאי: עשיתי הכל כדי להימנע ממלחמה.
אבל במקביל, מתחת לרדאר הציבורי, נבנתה מכונת מלחמה. לא איום רטורי, לא תרגיל סמלי, אלא מערכה של ממש: תיאום מודיעיני, היערכות לוגיסטית, הצבת כוחות, חימוש והעמקת שיתוף הפעולה עם ישראל לרמה שלא ראינו כמותה שנים. מי שמכיר את דפוסי הפעולה של טראמפ יודע: הוא אוהב ללכת עד הקצה, אבל רק כשהוא שולט בזירה. השיחות עם טהרן שירתו אותו.
במקביל, ישראל הפגינה עוצמה חסרת תקדים: מודיעין מדויק, חדירה עמוקה, מבצעים מורכבים, יכולת טכנולוגית וחשאית שמציבה אותה בשורה הראשונה של המדינות המבצעיות בעולם. ישראל הראתה שוב שהיא לא מגיבה למציאות, היא מעצבת אותה. אבל חשוב לא פחות – התיאום. הייתה כאן סינכרוניזציה עמוקה: מדינית, מודיעינית, צבאית ותודעתית. שני מנהיגים שמבינים שהמערכה מול איראן אינה עוד סבב, אלא צומת היסטורי.
והצומת הזה יוצר הזדמנות. המשטר האיראני חלש מבפנים משהיה אי פעם. כלכלה מתפוררת, דור צעיר מיואש, אופוזיציה שמחכה לניצוץ. כשהלחץ החיצוני מצטלב עם שחיקה פנימית נוצר סיכוי אמיתי לשינוי. לא ככיבוש או כהכתבה, אלא כהתפרקות טבעית של משטר שאיבד את הלגיטימיות שלו.
עבור העם האיראני זו אולי ההזדמנות ההיסטורית הגדולה ביותר זה עשרות שנים. הזדמנות להשתחרר ממשמרות המהפכה, מהדיכוי, מהאייתוללות, להחזיר את איראן להיות מדינה אזרחית, אזורית, מחוברת לעולם.
אם זה יקרה – המזרח התיכון ישתנה מן היסוד. שלום איראני-ישראלי, שנשמע היום דמיוני, יהפוך לאפשרי. לבנון תשתחרר מצל חיזבאללה. סוריה תיאלץ לבחור כיוון חדש. מפת הבריתות תעוצב מחדש – לא סביב ציר טרור, אלא סביב ציר של יציבות ופיתוח. זה לא חזון נאיבי. זו הבנה אסטרטגית: מי שמפרק את ראש התמנון משנה את כל המערכת.
התרעות פיקוד העורף