מי שמדמיין שינוי משטר כפעולת אוויר נקייה, כאילו הפלת פסל תוליד דמוקרטיה, מתעלם מהמכשול המרכזי - ריק שלטוני. הרגע שבו מערכת מתערערת הוא לעיתים הרגע המסוכן ביותר. באיראן קיימים מוסדות מדינה מגובשים ומנגנוני כוח עמוקים, ולכן דווקא במצב כזה הליבה הביטחונית עלולה להתייצב במהירות, להתארגן מחדש, ולמסגר את המערכה לא כהפסד של הנהגה אלא כמלחמת הישרדות לאומית. מי שמחזיק חלקים נרחבים מהכלכלה, מהכוח הצבאי ומהמערכת הפוליטית מאחורי הקלעים יודע לשרוד, וגם להחליף את הפנים שעל הבמה בלי לשנות את המנגנון. החלפת מנהיג היא דרמה עצומה, אך היא איננה מבטיחה קריסה. לעיתים היא דווקא מאיצה תהליך של הידוק שורות.
בתוך כל זה, טראמפ יושב על מערך מטרות רחב ומורכב. כאשר מדברים באותה נשימה על תכנית הגרעין, טילים בליסטיים, הפלת משטר ותמיכה במחאה עממית, עולה שאלה פשוטה - מהו קו הסיום? איזה סרט רואה נשיא ארצות הברית, ולא פחות מעניין - האם זה אותו הסרט שגם נתניהו רואה? מלחמות מצליחות, גם כשהן קשות ואכזריות - נשענות על יעד שניתן להגדיר ולמדוד. כאן מתקבל הרושם של יותר מדי שערים פתוחים, שכל אחד מהם מוביל לזירה אחרת. וכשאין נקודת עצירה ברורה, המלחמה נוטה להימשך עד שהיא ממציאה לעצמה תכלית חדשה.
התגובה האיראנית הייתה צפויה בהיגיון של משטר שנלחם על חייו - הוצאת המלחמה החוצה. התגובה המהירה, המתואמת והרחבה איננה רק נקמה, אלא גם אסטרטגיה. ברגע שטהרן מבינה שהחזית בבית מסוכנת לה, היא מבקשת להעלות את המחיר עבור מי שסביבה, ובעיקר עבור שותפיה של וושינגטון. הפגיעה בישראל, התקיפות לעבר בסיסים אמריקאים והאיום על מדינות המפרץ משרתים מטרה ברורה - להפוך את העימות לבעיה אזורית רחבה. כשנפט, תעופה, נתיבי שיט והשקעות מרגישים את הרעד, מנהיגים באזור מתחילים לחפש דרך לבלום את הסחף. ההתרחבות איננה תקלה - היא מנוף לחץ.
אם לא תפרוץ התקוממות רחבה, ובלי גל עריקות משמעותי מתוך המערכת הביטחונית, הממשל האמריקאי יעמוד מול הכרעה משלו - לעצור אחרי מהלומת פתיחה ולהציג הישגים מוגבלים, או להעמיק את המערכה ולהסתכן בעימות מתמשך מהסוג שהובטח להימנע ממנו. עימות כזה חושף כוחות אמריקאים ובעלות ברית לסיכונים גוברים, ומציף מחדש את השאלה הפנימית בארצות הברית עד כמה הציבור מוכן לשאת את המחיר.
הזירה האזורית מוסיפה שכבה נוספת של מורכבות. מדינות המפרץ אינן ששות להיתפס כשותפות מלאות במערכה להפלת משטר, אך הן הופכות יעד בדיוק משום שאיראן מבקשת לצייר אותן כחלק מהמשוואה. מדינה שמרגישה מאוימת על אדמתה תדרוש הגנה ותדרוש אופק ברור. ככל שהירי יתרחב, כך יעמיק הפער בין הצהרות הניצחון לבין הצורך לשרטט מסלול יציאה שיחזיר יציבות.
גם השיח הבינלאומי על עצם ההצדקה למהלך איננו שולי. כאשר נוהלו שיחות ובמקביל בוצעה תקיפה רחבת היקף, המסר למדינות אחרות ברור - דיפלומטיה איננה ערובה מפני שימוש בכוח. בעולם שבו אמון בין מדינות נשחק ממילא, המשמעות ארוכת הטווח עלולה להיות צמצום הנכונות להיכנס למשאים ומתנים מורכבים, מתוך חשש שהמסלול יסתיים במתקפה.
מה לגבי שלוחותיה של איראן? לא כל שחקן אזורי ממהר להסתער בשם טהרן. ארגונים שפועלים בתוך חברות שבירות נדרשים להסביר לציבורם מדוע הם מקריבים למען עימות שאינו בהכרח שלהם. הם עשויים לבחור בהסלמה מדודה, בפעולות שניתן למסגר כהגנה עצמית, או בהמתנה זהירה להתפתחויות. אך במרחב נפיץ די באירוע אחד כדי לשנות את החישוב.
העובדה הברורה היחידה היא שהאזור כבר איננו במקום שבו היה לפני המכה הראשונה. גם אם איראן תשרוד, היא תצא אחרת. גם אם המערכה תיעצר במהירות, התקדים כבר נרשם. הרגע המכריע לא יהיה רק במהלומת הפתיחה, אלא בשאלה איזו מציאות תצמח אחריה. בלי תכנית פוליטית סדורה ליום שאחרי, ההכרעה עלולה להתברר כתחילתו של עידן אי-יציבות עמוק יותר, שבו שחקנים רבים פועלים במקביל והכללים שהיו מוכרים עד כה הולכים ומתערערים.
התרעות פיקוד העורף