ב-1942 ניהלו היפנים בוושינגטון משא ומתן אינטנסיבי, כביכול כדי למנוע מלחמה נגד ארצות הברית, בזמן שנושאות המטוסים שלהם כבר התקרבו לפרל הארבור, שם תפסו את האמריקאים בלתי מוכנים. שליחי האייתולות בעומאן ובז’נבה הלכו באותה שיטה כדי למצוא פתרון דיפלומטי, כביכול, כשבפועל האיצו את ההכנות התוקפניות שלהם בתחומי הגרעין והטילים. אלא שהפעם האמריקאים לא התבלבלו ופתחו, עם ישראל, בהתקפת מנע.
המלחמה רק בראשיתה ותוצאותיה לא ברורות עדיין, אף שאין ספק בעניין המטרות שארצות הברית וישראל הציבו: חיסול מוחלט של איומי הגרעין והטילים, חיסול הפרוקסים ועידוד פעולות להחלפת השלטון באיראן. כבר כעת אפשר לציין שינויים גיאופוליטיים שחלו בעקבות המלחמה. נוצרה בפועל קואליציה נגד איראן במזרח התיכון כתוצאה מהמעשים התוקפניים שלה נגד האמירויות, קטאר, סעודיה, ירדן וכווית.
קשה לדעת אם הקואליציה הזו תקרום עור וגידים מדיניים אחרי המלחמה, אבל ברור שאירע שינוי יסודי. בעבר, מדינות ערביות אלה השתדלו בכל כוחן, לפחות כלפי חוץ, ליצור אווירה של הפשרת יחסים עם טהרן. מדינות המפרץ ניסו במשך שנים להכיל את האיום האיראני, אך הקונספציה הזאת קרסה עם הפגיעות הראשונות בשטחיהן.
מבחינה זו בולטות ההערכות המוטעות של השליטים בטהרן – ההתקפות שנועדו לדרבן את המפרציות להשפיע על וושינגטון שלא לנקוט פעולות צבאיות נגד איראן הביאו לתוצאה ההפוכה, הרחבת החזית האנטי-איראנית. ההפצצה בקפריסין, חברה באיחוד האירופי, הרחיבה את החזית הזאת עוד יותר, לפחות פוטנציאלית. בינתיים, האירופיות מעדיפות לשבת על הגדר מבחינה מעשית ולהסתפק בדיבורים מתחסדים על כך שעם הסתלקותו של חמינאי צפוי לעם האיראני עתיד טוב יותר.
טורקיה, שחיממה לאחרונה את יחסיה עם איראן גם בקשר לעוינות המשותפת כלפי ישראל, מוצאת עצמה במצב החדש בניגוד אינטרסים. טורקיה מעוניינת להסתפח לאיחוד האירופי, היא התקרבה לארצות הברית תחת שלטונו של טראמפ והיא עדיין חותרת להיות מנהיגת העולם המוסלמי הסוני. בכל מקרה, ישראל איננה יכולה להעלים עין מהצעדים שטורקיה נוקטת כדי להשתלב בהסדרים שהנשיא טראמפ מתכנן בעניין עזה כדי ליצור לעצמה בסיס לפעולה נרחבת יותר באזור כולו ומול ישראל בפרט.
למצב המתהווה במזרח התיכון השלכות מרחיקות לכת עוד יותר. בשנים האחרונות דובר על הברית בין סין, רוסיה, צפון קוריאה ואיראן, ובממשל ביידן ראו בברית זו חזית מאוחדת נגד נאט”ו והעולם המערבי בכלל, במטרה להתמודד על הבכורה האסטרטגית, הפוליטית, הרעיונית, ובעתיד גם הצבאית. מצבה של איראן, שהייתה חברה מייסדת בברית זו, השתנה לרעה.
סין מושכת כתפיים בהתנערות אלגנטית תוך השמעת הצהרות בלתי מחייבות, ורוסיה, המגנה בלשון תקיפה את צעדיהן של ארצות הברית וישראל באיראן, עוברת גם היא לסדר היום. נראה שהן סין הרציונלית והן רוסיה שאוקראינה קרובה אליה יותר מאיראן החליטו להתקדם הלאה. עוד לפני כן הן ראו באיראן שותפה צולעת, ואת האינטרסים הכלכליים עימה ניתן יהיה לשמור גם אם יתהווה בה מצב פוליטי חדש.
מימי אובמה התחזקה בארצות הברית הנטייה להתרחק ממעורבות רבה במזרח התיכון. ההערכה הייתה שנטייה זו תתחזק עם עלייתם לשלטון של דונלד טראמפ ומגמותיו הבדלניות, על סמך הדוקטרינות הפוליטיות של MAGA, הבסיס האידיאולוגי של הנשיא. והנה הגלגל התהפך כמעט לחלוטין. טראמפ רואה עצמו כמי שמעצב את מקומה הבכיר של ארצות הברית בתבל כולה, אף שהוא עומד בעניין זה בניגוד לדעות במפלגה הדמוקרטית ובאגף הימני הקיצוני במפלגתו שלו.
ישראל קראה את המפה מבחינה זו לפני רבים אחרים ופעלה בהתאם. ממשל טראמפ מבין שישראל היא שותפה שאפשר לסמוך עליה ולעבוד איתה, וזה, כפי שמתברר בימים אלה, נכס ממדרגה ראשונה. האם המציאות הגיאופוליטית החדשה באזורנו תימשך ואף תתקדם? את זה עוד קשה לקבוע בוודאות. הדבר תלוי גם בהתפתחויות פוליטיות, הן בארצות הברית והן בישראל, אך יש סימנים המעידים על כך. בינתיים, בכל אופן, יש בהחלט מזרח תיכון חדש.
התרעות פיקוד העורף