דור הולך ודור בא – והשיגעון נשאר. ילדים לומדים לחיות בצל התרעות ואזעקות, לשהות זמן רב במרחבים מוגנים, כפי שלמדו בעבר הוריהם, וגם הסבים והסבתות לפניהם. כאן עולה השאלה שאסור לנו עוד להתחמק ממנה: איך קרה שהפכנו את זה לנורמלי? נורמלי שפעוטות יודעים לזהות התרעה בטלפון הנייד. נורמלי שבגני ילדים מתרגלים לרעם פיצוצים. נורמלי שמהדורות החדשות נפתחות בספירה של נפילות טילים ורקטות.
בשבת האחרונה פתחנו במלחמת יש ברירה, הפעם תחת ההגדרה המכובסת "מתקפת מנע". סיפרנו לעצמנו, פעם נוספת, שאלו מלחמות אין ברירה, שהן נכפות עלינו. אבל האמת כואבת יותר: רבות מהן הן תוצאה של אשליה. האשליה שהכוח הצבאי לבדו ישנה מציאות מדינית.
הבעיה איננה בצה"ל. הצבא עושה את המוטל עליו, וחיילינו לוחמים בגבורה. הבעיה היא בנו, בדרג המדיני ובציבור שמוכן להשלים עם מציאות בלתי מתקבלת על הדעת. כל תלמיד בעולם לומד תחילה מי המורה והיכן הכיתה. אצלנו לומדים מי הקב"ט והיכן המקלט. ובמקום להזדעזע – אנחנו מתרגלים. במקום לשאול "לאן זה הולך?", אנחנו משכנעים את עצמנו שאוטוטו זה נגמר. שזו הפעם האחרונה כי הכינו באויב בעוצמה.
לצערנו, האויב המוכה ממשיך להרים ראש. איננו מצליחים לערוף את ראש הנחש שממשיך לפלוט אש ורעל. וזה לא נגמר. זה פשוט עובר לדור הבא.
מדינה אינה נמדדת רק בכוח האש שלה, אלא ביכולתה להציע לילדיה עתיד שאינו בנוי על מקלטים. בלי מדיניות, בלי דמיון מדיני, בלי אומץ לשבור דפוסים – נמשיך להוריש אזעקות בירושה משפחתית. גבורה אינה נמדדת רק בשדה הקרב, אלא בשדה המדיני.
השלמה עם מצב כאוטי אינה תוכנית עבודה. ותוכנית עבודה מדינית מחייבת לא פחות תעוזה ממבצע צבאי. הגיע הזמן להתחיל לדרוש נורמליות. כדאי שנפנים כי במקום מלחמות אין ברירה עלינו לפעול ללא פחד למען ברירת השלום.
התרעות פיקוד העורף