תהינו שוב ושוב מדוע טראמפ אינו תוקף, לְמה הוא מחכה ולמה הוא מתעקש למצות משא ומתן עקר. בימים האחרונים התבררה הסיבה: טראמפ הסתכן כאן לא רק בעימות צבאי, אלא גם בעימות חוקתי שעלול להסתיים בהליך הדחה. בנאומו הוא מסגר את התקיפה באיראן לא כפתיחת מלחמה, אלא כהשבת מלחמה. הדבר נועד להתמודד מראש עם הביקורת החוקתית שטראמפ ידע כי תגיע מיד עם היציאה לתקיפה.
ואומנם, מבקרי הנשיא מיהרו לטעון כי הוא פעל בניגוד לחוקה האמריקאית. הטענה המרכזית הייתה שהגורם המוסמך להכריז על מלחמה ולשלוח חיילים אמריקאים לקרב הוא הקונגרס בלבד. אכן, החוקה האמריקאית מעניקה לקונגרס את הסמכות להכריז מלחמה. מנגד, החוקה קובעת כי הנשיא הוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים. המשמעות היא חלוקת תפקידים ברורה: הקונגרס מכריז מלחמה, הנשיא מנהל אותה.
טראמפ ידע היטב שדיון בקונגרס לקבלת אישור לתקיפה באיראן יהפוך לעימות פוליטי, שבו הדמוקרטים ינסו לבלום אותו, ולא בהכרח מטעמים ביטחוניים. לכן, כמו ביוני, הוא בחר לפעול קודם ולהתווכח אחר כך, כשהוא מקפיד, לשיטתו, להתנהל במסגרת גבולות הסמכות שלו כמפקד העליון. אבל המהלך הזה איננו נטול סיכון. טראמפ כבר עבר שני הליכי הדחה, ב-2019 וב-2021.
ברור לו שאם בבחירות הקרובות הרפובליקנים יאבדו את הרוב בקונגרס, אין זה מופרך להניח שהמהלך הראשון של הדמוקרטים יהיה פתיחה בהליך הדחה נוסף נגדו. לכן התשובה שלו למאיימים כבר ביוני הייתה: "קדימה, תעשו לי את היום".
ומה איתנו? ישראל אינה קונצנזוס כפי שהייתה בעבר – לא בקרב הבוחרים הדמוקרטים ולא בקרב הבוחרים הרפובליקנים. לכן טראמפ השאיר אותנו ואת האינטרסים הביטחוניים שלנו מחוץ לנאום שלו. המסר שמועבר הוא שישראל, כבעלת ברית, התבקשה לסייע במלחמה של ארצות הברית נגד מי שמאיים על עתידה ועל ביטחונם של אמריקאים בכל מקום.
זה לא אומר שטראמפ אינו חושב שהצדק איתנו. יש לו כעת זירה פנימית מורכבת בהרבה להתמודד בה. רצוי שנבין את זה, ונכיר תודה.
התרעות פיקוד העורף