בברית הצפון אטלנטית – נאט"ו, ארה"ב נושאת בעול העיקרי ומדינות אירופה נהנות מהמטרייה הצבאית שלה, אף שאירופה של היום אינה דומה לאירופה ההרוסה לאחר מלחמת העולם השנייה.
טראמפ הרגיז את האירופאים במדיניות התעריפים שלו ובטלטלה הבלתי פוסקת שהוא מטלטל את הכלכלות האירופיות. החלום שלו לספח את גרינלנד התסיס את הקהילה האירופית ואת קנדה והוא נאלץ לסגת ממנו, ועדיין אין זה מצדיק את הגמגום האירופי.
ישראל אף היא נחלשה באירופה הן ברמת המנהיגות ומקבלי ההחלטות והן בדעת הקהל. מלחמת עזה שחקה את הדימוי של מדינת ישראל, וישראל טרם הצליחה לשקם אותו. האירופאים חוששים שהמבצע הצבאי הזה הוא פתח להסתבכות גדולה, שהן יידרשו להתערב צבאית, כפי שקרה במלחמת המפרץ הראשונה. אין להן כל עניין במלחמה בכלל, ובוודאי לא בזו שמתנהלת עכשיו במזרח התיכון.
גרמניה הייתה בטוחה יותר, אבל עדיין זהירה מאוד. איש לא רוצה לריב עם איראן ועם בנות בריתה, רוסיה וסין. מדינות אירופה מנפנפות בחוק הבינלאומי, שאוסר כמובן לחסל ראשי מדינות או לערוף את ראשיהן, אבל בטיעון הזה יש גם הרבה צדקנות ותמימות.
מי שמצדד בדמוקרטיה ובזכויות אדם אינו יכול להישאר אדיש לאירועי השבועות האחרונים באיראן. אירופה הדמוקרטית, התרבותית והליברלית החליטה לעצום את עיניה, לפחות לעת עתה.
ידידות וקרבה אידיאולוגית נמדדות בסוף ברגעי מבחן, במצבים קיצוניים. המהלך הישראלי־אמריקאי הוא לא רק מעשה של עוצמה קשה, של כוח, הוא גם מבוסס על ערכים משותפים לכאורה לנו, לאירופאים ולאמריקאים. עמדת מדינות אירופה היא בגידה בערכים האלה, וכדאי שכולנו נזכור את זה. אירופה, עוד לא מאוחר להתחרט, המערכה רק החלה.
התרעות פיקוד העורף