ואכן, הרפובליקה האסלאמית נבנתה מלכתחילה כדי לשרוד אובדן היחידים. מדובר במערכת, לא רק בפולחן אישיות. עם 90 מיליון אזרחים, תשתית אידיאולוגית עמוקה, מנגנוני ביטחון רב־שכבתיים ונכונות אכזרית לטבוח במי שיתקומם – היא מסוגלת לשקם שדרת הנהגה, גם אם תהיה פחות מנוסה ויותר שברירית מקודמתה. ועכשיו? טווח התוצאות האפשריות רחב מאוד.
בקצה האחד מצוי התרחיש האידיאלי: המשטר מתפורר, משמרות המהפכה, כוחות המשטור והצבא מסרבים לדכא את ההמונים המקפוממים, מוקמת ישות מעבר שמבקשת להשתלב במערב, חותמת על הסכמי שלום עם ישראל ואחרים, מוותרת על שאיפות גרעיניות, מפסיקה את פיתוח הטילים הבליסטיים ומנתקת קשרים עם השלוחות כמו חיזבאללה וחמאס. איראן מכוונת את עצמה מחדש כמעצמה אזורית "נורמלית" – לא עוד מייצאת מהפכה, לא מאיימת על שכנותיה, ולא מממנת מיליציות בשום מקום.
זה לא בלתי אפשרי. ההיסטוריה מכירה רגעים שבהם מערכות סמכותניות קרסו במהירות ברגע שהפחד נעלם. נפילת ברית המועצות הייתה מקרה כזה: קריסה מוחלטת והכוונה מחדש מפתיעה, פנימית וחיצונית (עד שוולדימיר פוטין ברוסיה שינה את הסיפור באופן חד).
דרך אחת להביא לכך היא שישראל וארצות הברית יכריזו בבירור שהן שולטות בשמי איראן – וכבר ביום ראשון נראה שזה המצב – ויקראו בגלוי למהפכה. דברים מוזרים מזה כבר קרו, אם כי איני בטוח שאני זוכר כאלה. אלו זמנים מוזרים.
בתרחיש בלהות זה המלחמה נמשכת שבועות או חודשים. אזרחיים רבים נפגעים. שווקי האנרגיה מיטלטלים. ארצות הברית, שביקשה תחילה כפייה מכרעת, נשאבת לעימות מתיש ופתוח. מרד פנימי משמעותי אינו מתממש. מנגנוני הביטחון מחזיקים מעמד. המזרח התיכון מתקרב להתלקחות כללית. גם זה אפשרי – אך לא סביר.
הנתיב הסביר ביותר - מצוי איפשהו באמצע
יש להניח שאסטרטגיית טהרן כוללת כעת ניסיון "להמתין עד יעבור זעם טראמפ". ייתכן שזה יעבוד, משום שכבר כעת וושינגטון וירושלים יכולות לטעון להצלחה עצומה: חיסול רוב ההנהגה הבכירה, פגיעה במערכי הטילים, השבת עליונות אווירית, ויצירת תקדים של לוחמה משותפת גלויה בין ארה"ב לישראל שהאזור – לפחות לעת עתה – קיבל בהבנה. אפשר לקבוע שאין כמעט תקדימים מודרניים למה שראינו בסוף השבוע.
כך שמנקודת מבטו של טראמפ, ישנה דרך יציאה אפשרית. הוא יכול להכריז שחיסול ההנהגה הבכירה של איראן מהווה סוג של שינוי משטר כשלעצמו. האדריכלים העיקשים ביותר של הסרבנות האיראנית אינם עוד. אם טהרן תאותת על רצון לחדש שיחות, וושינגטון עשויה להתפתות לבחון את העניין.
קשה לדמיין שאיראן תוותר על הכול – תזנח כל העשרת אורניום משמעותית, תפרק את יכולותיה הבליסטיות ותנתק באחת את תמיכתה בשלוחות האזוריות. סביר יותר שהמו"מ האיראני ינסה להשיג הקלות חלקיות, ויתורים מדורגים ומרחב תמרון – תוך בדיקה אם ניתן להשיג משהו מטראמפ באמצעות מחמאות או שוחד או טריק אחר כלשהו.
לטראמפ יש גמישות לא מעטה. המפלגה שלו חותמת גומי ושולטת בקונגרס, נערכת המשפט איטית, העולם הרוס מעייפות והאו"ם משותק (ומגוחך). אם המו"מ ייתקע או שטהרן תחזור לסרבנות, הלחץ הצבאי יוכל להתחדש. התשתית למתקפות נוספות כבר תהיה קיימת. הוא יכול להרשות לעצמו לבדוק אם איראן "למדה את הלקח".
גם עבור ישראל, עצירה בעתיד הקרוב תהווה נקודת מפנה אסטרטגית, גם אם תישאר עם חצי תאוותה. לא רק שהפגינה חדירה מודיעינית מדהימה להנהגה ולמערך הפיקוד האיראני, אלא שוב שלטה בשמי איראן, פירקה נכסים צבאיים מרכזיים – ובעיקר נרמלה לוחמה גלויה משותפת עם ארצות הברית. אין זו הגזמה לומר שכל אלה מעצבים מחדש את ההרתעה האזורית.
המסר חד־משמעי: הברית החדשה הזו יכולה להגיע לכל מקום באזור, ואף אחד לא יתערב כדי לעצור אותה. למרות ביקורת פה ושם, ברור שחלק גדול מאירופה ומהעולם הערבי הוקל לו לראות את ח’אמנאי נעלם. זאת, על אף שהתליינים הם טראמפ ונתניהו הבעייתיים, וגם בלי “אור ירוק” רשמי ממועצת הביטחון (או מהקונגרס).
ומה לגבי איראן עצמה?
משטר מוכה עשוי לחשב שעצם ההישרדות מספיקה, ולטעון לניצחון מעצם ההישרדות. הוא עשוי להציג את אובדן הבכירים כמות קדושים, תוך הדגשה שהמדינה עדיין עומדת. זו כמובן שטות – אך אין בכך חידוש. המשטר הישן־חדש יציג זאת פנימה כהוכחה שהתנגדות חסרת תוחלת.
טראמפ הציני והפרגמטי אולי לא יוטרד מכך. יש בכך אנלוגיה לחטיפתו של ניקולאס מדורו מוונצואלה בסתיו, מהלך שלא החזיר את הדמוקרטיה אלא פשוט ביית את מאפיית הצ’אביסטים – עם טראמפ כ"קפו די טוטי קאפי" (הבוס של כל הבוסים).
התרעות פיקוד העורף