אתמול היה לנו חג פורים שהתחפש ליום חול. חלק גדול מהישראלים לא הרגישו את החג. זה היה כאילו רק עוד יום שבו היהודים עוצרים את מזימות אויביהם. ודי בהצלחה. מאז ימי המן בשושן ועד היום היהודים לא הצליחו להיפטר מהתאווה להשמיד אותם, אבל הצליחו ועוד איך לגרום לאלה שרוצים לעשות זאת לשלם ביוקר. האויבים שלנו משלמים את המחירים הכואבים ביותר, הורסים לעצמם את מדינותיהם, אבל לא מפסיקים. האם אחרי פורים השנה גם חוק הטבע הזה ישתנה? אני חושב שיש סיכוי לכך.
בכל מקרה, אלה ימים שבהם טוב להשתמש במשפט "בואו לא נפתח פה לשטן". אתמול היה יום שמש יפה. האיראנים נתנו לי לישון עד 9 בבוקר, אבל מובן שאחר כך הייתה אזעקה. היא הפסיקה את עבודתי, ואחריה חזרתי לעבוד כמו רבים בכל מיני מקומות בישראל, החל מטכנאי המטוסים ועד עובדי הסופרמרקטים.
אני עושה עבודה פחות חיונית, ורק יושב ליד הלפטופ. אני לא אוהב לעבוד דרך הלפטופ, אבל אני לא נמצא מול שולחן העבודה שלי ומול המחשב הגדול והיעיל. אני עובד בלפטופ כי אני, כרבים מאזרחי ישראל, לא הייתי בבית אתמול, ובעצם מתחילת השבוע ההיסטורי הזה. יצאתי מהבית שלי בתל אביב, שאין לי מה להתלונן עליו, אבל דבר אחד אין בו: ממ״ד. עברתי לבית של אנשים קרובים ויקרים מאוד לי, קצת צפונה מתל אביב. אני מניח שרבים מאזרחי המדינה נמצאים בבתים לא להם כרגע. יש גם מספר לא גדול מאוד של ישראלים שאינם בבתיהם כי הבית לא ראוי למגורים בעקבות פגיעה של טיל או רסיס. גם הם גיבורי המערכה הזו.
והוא הוסיף: "אני מתרגש כאשר אני רואה לנגד עיני רוחי את הפרצופים הכעוסים והחמוצים של כל מיני אנשים צבועים ומרושעים שיושבים עכשיו בערי בירה גדולות וקטנות, ומתפוצצים מקנאה כיצד מדינה אמיצה ואינטליגנטית אחת עושה בלי שום פחד מה שנכון וצריך לעשות. איך היא לוחמת שכם מול שכם עם צבאות אדירים. ואלו שתמכו וסייעו למשטר הרשע של טהרן חטפו מהלומה עצומה בפרצוף. בוםםםם! אוחח... כמה שזה משמח אותי.
"אני מתרגש, גם משום שמדובר באיראן. עבורי, איראן איננה סתם מדינה מרוחקת ומסקרנת שהפכה בחורף אחד של 1979 לאויב נוראי. איראן היא חלק מהקוד התרבותי האישי לגמרי שלי. אמא נולדה באיראן. אבא נולד באפגניסטן אבל מוצא המשפחה שלו ככל הנראה משהדי. הילדות שלי הייתה טבולה כולה בזיכרונות מהמטבח הפרסי, המוזיקה הפרסית, התרבות הפרסית, חדוות הנהי הפרסית, וכל אלו חלחלו אל הנפש שלי ונשארו בה עד היום. אני פולנייה מרירה ורגשנית ממוצא פרסי. וכשאני רואה נשים פרסיות עולצות, וצעירים איראנים רוקדים בשמחה עצומה ברחובות של טהרן ושל תבריז ושל אספהאן אחרי ששמעו שישראל חיסלה את מי שמירר את חייהם ואמלל אותם, אני מתרגש שבעתיים".
כסופר, הוא תיאר את התחושות, אבל כדיפלומט וכמי שהיה שגריר הוא גם ציין את מה שבוודאי חש הרבה פעמים בארמונות השלטון בערי הבירה של העולם: כתף קרה, עיניים עוינות, נשיפות מרושעות. גם מי שהגיבו כך מוכים היום לנוכח הנס שמול עינינו. הלוואי שילמדו. ואם כבר ניסים: הלוואי שבעקבות המלחמה הזו, הכתף הקרה, העיניים העוינות והנשיפות המרושעות ייעלמו אף ביחסים שבינינו לבין עצמנו.
התרעות פיקוד העורף