גל ההצהרות האחרונות מצד מנהיגים במערב נגד ישראל, והביקורת בעניין המבצע הצבאי האמריקאי־ישראלי באיראן, אינם רק טעות פוליטית, אלא ביטוי למשבר מוסרי עמוק. כשמנהיגים מדברים על “הסלמה מסוכנת” במקום על איום קיומי ממשי, הם מציגים תמונה מעוותת. הם מתעלמים מהעובדה הבסיסית: משטר האייתולות באיראן הכריז בגלוי על כוונתו להשמיד את ישראל, מימן טרור בינלאומי וערער את יציבות האזור במשך עשרות שנים.
הבעיה רחבה יותר מדבריהם של אישים אלה או אחרים. חלקים בממסד הפוליטי במערב אימצו גישה שבה הביקורת על ישראל היא כמעט אוטומטית, בעוד האיומים נגדה נדחקים לשוליים. ביקורת היא מרכיב חיוני בדמוקרטיה, אך כאשר היא חד־צדדית ומתעלמת מהמציאות היא חדלה להיות מוסרית והופכת לעיוות מוסרי. הקורבן מוצג כתוקפן, והתוקפן כקורבן.
האירוניה הגדולה היא שהלחץ על איראן אינו רק אינטרס ישראלי, אלא אינטרס גלובלי. איראן מאיימת על נתיבי הסחר הבינלאומיים, על יציבות מדינות המפרץ ועל ביטחון אירופה עצמה. היא תומכת בטרור ומשקיעה משאבים עצומים בפיתוח יכולות צבאיות הרסניות. התעלמות מכך היא עצימת עיניים.
ישראל אינה מחפשת מלחמה ואינה שואפת לשלוט על עמים אחרים. היא מבקשת דבר אחד בלבד: את הזכות לחיות בביטחון. כשמשטר רצחני מכריז בגלוי על כוונתו להשמיד אותה, וכשמנהיגים בעולם המערבי בוחרים לגנות את מי שפועל למנוע את האסון במקום את מי שמאיים לחולל אותו, מתברר כי הבעיה אינה רק במזרח התיכון, אלא גם במצפן המוסרי של המערב. ההיסטוריה תזכור את הרגעים הללו. היא תזכור מי הבין בזמן את הסכנה ופעל מולה, ומי בחר להסס, להסיט מבט, או לגנות את מי שנלחם על עצם זכותו להתקיים.
התרעות פיקוד העורף