לאורך שנים סיפרו וטענו שהאירנים ידועים מקדמת דנא כשחקני שחמט מצטיינים, סוחרים ממולחים, שבמשא ומתן מסובבים את כולם על האצבע, מי שיודעים לראות את הנולד ולצאת מכל מצב. אז איפה הם היו כאן? איך הם לא הבינו, לא התייחסו לדרישות, לאזהרות של טראמפ, לא שקלו בכובד ראש את צעדיהם - בפרט לאחר המהלומה שספגו במלחמת 12 הימים? ואם לא די בכל אלה, עולה שאלה נוספת: מה הביא אותם לשגר טילים לעבר השכנות שלהם: קטאר, בחריין, ירדן, כווית, סעודיה ואיחוד האמירויות, שרובן חיו איתם בשלום? על פניו זה נראה צעד מטורף ולא ברור.
את השאלות הללו אפשר לשאול גם לגבי חיזבאללה, שספג מצה"ל מהלומות מחץ גם לאחר המלחמה, כשברור להם שצה"ל לא יחמיץ שום הזדמנות להכות בהם שוב ושוב אם יפרו את הסכמי הפסקת האש. למרות מצבם הקשה בלבנון וחולשתם היחסית הם מרשים לעצמם לשגר טילים וכטב"מים לעבר מדינת ישראל, ואפילו לעבר בסיסי הצבא הבריטי בקפריסין.
העובדות הללו מעוררות עוד שאלה: האם השיעים הם באמת מתאבדים כפי שמתארים אותם? מסתבר שבהחלט יש דברים בגו. האמונה השיעית מבוססת על תרבות ההקרבה, מוכנות למות למען המטרה - בהגדרה השיעית "שהאדה". זוהי תרבות שמקורה בשנת 680 לספירה, כשחוסיין בן עלי, בנו של הנביא מוחמד, יצא להגן על צדקתו בקרב אבוד מראש בכרבלא נגד צבא סוני גדול וחזק ממנו פי כמה וכמה - ונהרג.
עבור השיעים המוות של חוסיין הוא סמל לניצחון הרוח על החומר, סמל שעליו מחנכים כל שיעי מגיל צעיר, שמוות למען הצדק והאמונה הוא זכות עליונה. זה יוצר אצל השיעים נכונות גבוהה להקרבה עצמית שנתפסת בעיני המתבונן מהצד כנטייה להתאבדות. כאן חשוב לציין שההתאבדות אסורה באסלאם, ולכן השיעים קוראים לזה הקרבה.
ראוי לומר שהאידיאולוגיה השיעית־איראנית הזו הפכה את ההקרבה העצמית לכלי נשק אסטרטגי נגד אויב חזק יותר. מי שעוקב אחר ההתנהלות האיראנית־שיעית ואחר חיזבאללה בעשורים האחרונים לא מופתע מההתנהלות הזו, בפרט כשנזכרים שבשנות ה־80, כשאיראן ניהלה מלחמת דמים קשה מול עיראק, איראן שלחה אלפי ילדים ונערים לשדות מוקשים עם מפתחות פלסטיק שנתלו על הצוואר שהוצגו כמפתחות לגן עדן. אז מה הפלא שאנו רואים היום את האירנים ואת חיזבאללה מתנהלים כמו מתאבדים?
אין ספק שהמלחמה הזו, מול האיראנים, השיעים והגרורות שלהם, תהיה קשה, מתישה ולא פשוטה, ולגמרי לא ברור מתי יגיע סופה. את זה ניתן ללמוד מהמלחמה האינסופית שניהל נשיא עיראק סדאם חוסיין, ששלט בעירק מ־1979 עד 2003, נגד השיעים ונגד איראן.
סדאם, שהכיר היטב את המנטליות השיעית, רדף ודיכא את השיעים בארצו למרות שהם היו הרוב בעיראק. הוא הוציא אלפי כוהני דת שיעים להורג, חיסל את אייתוללה מוחמד באקר א־סדר ב־1980, הרס ערים שיעיות קדושות כמו נג'ף וכרבלא בעיראק, ובמלחמת ההתשה העקובה מדם השתמש מול האיראנים בנשק כימי. למעשה הוא היה מי שיזם את המלחמה מול האיראנים, כדי לבלום את ניסיונות ההפיכה שלהם, מתוך ראייה שמדובר באויב עקשן ומסוכן.
הסיפור הזה מבהיר באופן ברור שלמרות ההישגים המרשימים של צה"ל ושל האמריקאים - מוקדם מאוד לחגוג הישגים והצלחות אחרי ארבעה ימי לחימה. מדובר בשיעים, באויב לא קונבנציונלי ולא צפוי, שימשיך להפתיע אותנו.
התרעות פיקוד העורף