המבצע הצבאי יצא לפועל בשבת לפנות בוקר. נתניהו הכין נאום ושחרר אותו לרשתות הטלוויזיה והרדיו. בהמשך הוא יצא לבקר באתר הפגיעה בבית שמש וגם משם שחרר הצהרה. אגב, לעוטף עזה הוא חיכה שנה שלמה בטרם הגיע, ומהבחינה הזאת זה בהחלט שיפור. אבל האמת הפשוטה היא שראש הממשלה היה צריך, כי כך נהוג וכך נכון, להתייצב ביום הראשון למסיבת עיתונאים מול התקשורת הישראלית ולענות לשאלות ולהסביר בעברית, השפה המדוברת במדינת ישראל, מדוע יצאה ישראל למלחמה הזאת, מה מטרותיה, מה משמעותה, איזה עול היא מטילה עלינו בזמן הקרוב ואולי לאורך זמן - שאלות שדורשות תשובה.
זו בדיוק העת שבה מנהיג צריך לדבר לעמו, והוא צריך לענות לשאלות שבאות מהעם הזה באמצעות התקשורת המתווכת בין הציבור למנהיגות. עולם הרשתות החברתית שבו פועל ראש שהממשלה עדיין אינו יכול, ואולי לעולם לא יוכל, להחליף את התקשורת הגלויה, הפתוחה, בשידור חי, לא מבוקר ולא מצונזר. איזה פלא, התקשורת שואלת וראש הממשלה עונה, כן, עונה.
האמת היא שזו אינה מציאות חדשה. התרגלנו כבר לאורך המלחמה הארוכה, החל מ־7 באוקטובר, להופעות נדירות של ראש הממשלה. ככלל הן היו לא נעימות, בגלל המתח השורר בינו ובין כתבי התקשורת. אבל השאלה אינה אם הוא אוהב או אינו אוהב את התקשורת, אלא מה המחייבות שלו כראש ממשלה.
לתוך החלל הזה, שמתקיים כאמור כבר שנתיים וחצי, היה צריך להיכנס מנגנון הקרוי "מערך ההסברה הלאומי" - גוף רשמי שכונן כבר לפני 15 שנה, הכפוף מבחינה פורמלית לראש הממשלה אבל אמור לפעול באופן עצמאי, לתכלל, לתווך ולהוביל את ההסברה הישראלית מבית ומחוץ. המערכת אומנם קיימת מבחינה פורמלית, אבל נתניהו סירס אותה, נמנע מלאייש בה תפקידים בכירים ולהפעילה. את הדרך למערך ההסברה הלאומי סללו דוחות של מבקר המדינה, דיונים אינסופיים בכנסת ובעיקר המציאות המדינית והתקשורתית. אלה מחייבות מנגנון שידע לנווט את ההסברה, שחקן חיוני וחשוב, בכל עת ובמיוחד בזמן מלחמה.
ראש הממשלה סבור אולי שדי בהופעותיו הקצרות, מפעם לפעם, כדי לענות על צורכי ההסברה. הוא טועה. בשנת 1991, בעת מלחמת המפרץ הראשונה, הוא שימש סגן שר חוץ ואני שירתי כדובר צה״ל. פעלנו ביחד כדי לעצב את ההסברה בעת חירום. מדי יום בשעה קבועה תדרכנו את התקשורת הזרה והישראלית, דיווחנו על המתרחש בישראל ועל המדיניות הישראלית. נתניהו היה שותף מצוין להסברה הזאת, וגם שיבח אותה בכל הזדמנות שניתנה לו, וכן, כמובן, הוא היה מצוין. היום, בשעת מבחן אמיתית נוספת, ההסברה הישראלית נעלמה - והפעם הוא ״בעל הבית״. אין לי הסברים לכך, ואשמח לשמוע פעם את ראש הממשלה מנמק מדוע.
לתוך החלל ההסברתי נכנס מסביר אחר, והוא דובר צה״ל. זוהי המערכת היחידה שמתפקדת יומם ולילה, שבעה ימים בשבוע, והיא ללא ספק גורם ההסברה מספר אחת של ישראל. כך היה בתחילת המלחמה בתקופת כהונתו של תא״ל דניאל הגרי, וכך הדברים ממשיכים לתוך כהונתו של מחליפו, תא״ל אפי דפרין. הגרי הרגיש בשעתו שחסרה הסברה מדינית אזרחית. הוא נגע בזהירות בתחום הזה ונכווה. למרבה הצער, ראש הממשלה ושר הביטחון ניצלו זאת כדי לשחררו, בסופו של דבר, מתפקידו.
תא"ל אפי דפרין הולך על גחלים. הוא עושה את עבודתו הצבאית בהצלחה, אבל אינו יכול ואינו צריך לדבר בשמה של המערכת האזרחית והביטחונית. לשם כך קיימים ממשלה, משרדי ממשלה ובראשם משרד הביטחון, וכל מערך השירות הציבורי במדינת ישראל. ראשי מערכות אלה אינם יכולים להסתתר במקומות המחבוא שהשב"כ סימן עבורם. הם צריכים לצאת, להופיע ולדווח לציבור כולו מה הם עושים כדי שהמדינה תתפקד, שהאזרחים יהיו ב״ידיים טובות״, ואולי, איזה חלום ורוד, מה ניתן לעשות כדי שהמלחמה הזו, עוד מלחמה בשרשרת ארוכה של מלחמות, תהיה האחרונה.
התרעות פיקוד העורף