בימים של חוסר ודאות ואקשן - אני שמחה שהחג של הנשים חוזר כמו תמיד | טליה לוין

זו הפעם הראשונה זה שנים שאני שמחה שיום האישה הגיע, ולו כי הוא נותן לי רגע של אתנחתה בכל הנוגע לעיסוק באיראן. עניינים גאו-פוליטיים הם לא דבר יציב, בוודאי כשמדובר במזרח התיכון. אבל אם יש דבר אחד יציב, שכבר נכנס ליומן הדיגיטלי של גוגל לצד חגי ישראל, זהו יום האישה הבין לאומי. אם אפשפש בטורים שלי מהעשור האחרון, אני יכולה לעשות העתק-הדבק לכל מה שכתבתי על יום האישה. אולי על פניו הרבה השתנה, אבל למעשה כמעט לא השתנה דבר.

אני לא רוצה לדבר על יום האישה. כל התעסקות בדבר הזה ובמה עוד צריך לעשות, הוא כמו לטחון מים. אם יש משהו שלמדתי, בפרט בשנים האחרונות, הוא שאני צריכה לסמוך רק על עצמי. לדאוג לריבונות הפרטית שלי, הבריאותית והנפשית, לכל מערך ההחלטות שאני מקבלת בחיים, לא לתת לשום גורם חיצוני להתערב. כי גופי הוא גופי ונפשי היא נפשי, והכול בסופו של דבר נתון קודם כל לבחירה אישית שלנו.

אני שמחה שיום האישה הגיע, בעיקר כי הוא צפוי. יש לו תאריך קבוע. הוא לא תלוי בכותרת מתחלפת או בהערכות מודיעין. הוא לא יוקדם כי מישהו החליט לפעול הלילה. בעולם שבו הכול נדמה זמני, מאוים, מתוח על חוט דק של ספקולציות, יש משהו מנחם ביום שמופיע ביומן כמו חג. גם אם הוא יותר קמפיין מחג.

השנה במיוחד אני נמשכת למעגל האישי ולא למאבק הגלובלי. לא כי עייפתי ממנו, וממש לא התייאשתי. בקרב חבריי אני זו שמצליחה לראות מבעד לעננים גם את קרן השמש. ובכל זאת, אחרי כל כך הרבה זליגת אנרגיה בתקופה האחרונה, מתחשק לי לעשות פוס משחק, לחזור לעסוק בקיום הזעיר והיום יומי שלי, במרחב ההחלטות שלי, בזכות שלי להחליט איך אני מגיבה למציאות שלא שואלת אותי אף פעם לדעתי.

זו לא סיסמה, וזו אפילו לא אסטרטגיית הישרדות, אני רואה בזה את הדרך היחידה לריפוי. כי כשאני אומרת שאני סומכת רק על עצמי, אני מתכוונת להבנה שהמערכות גדולות ממני, איטיות ממני, עסוקות בעצמן בלבד ואף פעם לא באמת בי, גם אם הן אומרות שכן. יש בעיניי אפילו משהו כמעט רדיקלי בבחירה בריבונות אישית בעולם שמנסה לערער אותה בלי הרף.

אולי אנחנו מייחסים לריבונות משמעות גדולה מדי, כאילו זו מילה ששייכת רק למדינות. אנחנו מדברים על גבולות וביטחון כאילו הם מתקיימים רק בישיבות קבינט. אבל בשנה שבה החלטות דרמטיות מתקבלות רחוק ממני ומשפיעות ישירות על החיים שלי, אני מבינה שהגבול היחיד שאני יכולה לנהל באמת הוא הגבול הפנימי שלי. אז אם כבר תובנות שלקחתי ברמה האישית השנה מיום האישה - זה בדיוק זה.

אני באמת לא יודעת להתנבא מה יהיה. הלוואי שעד שתקראו את השורות הללו הכול ייגמר. כי במציאות שבה לוחות זמנים נקבעים לפי החלטות של בני אדם ולא לפי מחוגי שעון, כל טקסט שנכתב לא בזמן אמת הוא סוג של קפסולת זמן. ובכל זאת, מתחשק לי להשאיר אתכם בסוף השבוע עם מחשבה שעלתה בשיעור הפלמנקו האחרון שלי, התחביב החדש-ישן שאני מנסה להתמיד בו.

לפני השיעור אמרה אחת המשתתפות שהיא חושבת שהיה לה משעמם לחיות בדרום ספרד, מסייסטה לסייסטה כדבריה. מתוך מחשבה שצריך קצת אקשן בחיים כמו בספרות, כי בלי קונפליקט אין סיפור טוב. מצאתי את עצמי עונה לה בלי לחשוב יותר מדי שמבחינתי מיציתי את האקשן. שאם יש יעד שאליו אני שואפת כרגע, הוא דווקא חיים במתכונת פנסיה, מתוך הבנה שלפרקים יכול להיות גם משעמם, ושיעמום זה דווקא מנוע נהדר לחיפוש עצמי. כולם מסכימים על כך שנצרבה לנו די והותר דרמה במערכת.