בעוד אני חושב עלינו, הישראלים והיהודים, אני גם תחת רושם קולה המאושר של נערה איראנית. שמעתי אותה בסרטונים שאני רואה באתרים של עיתונים בעולם. זו הייתה צעירה איראנית שנמצאה בטהרן, לא רחוק מן המעון של הדיקטטור האיראני, המופצץ ממש באותו רגע. היא נשמעת פורצת בשמחה בקול ובמנעד ובצחוק שלא צריכים תרגום כי המוזיקה שלהם משותפת לכל בני האנוש. “הם מתקיפים!!!", היא צוהלת בקול שכל צלילי האושר בו.
מטוסים ישראליים מתקיפים את הארץ שלה, את העיר שלה, והיא גועשת באושר נעורים שאי אפשר לחקות. היא משדרת שמחה מתפרצת שיש בה תקוות לחיים טובים יותר בעולם אנושי יותר. בכל העולם רוקדים איראנים בשמחה ובצהלה וקוראים: תודה לך, ישראל! תודה לך, ישראל!!! סרטונים משדרים את המראות המיוחדים האלה של איראנים באיראן עצמה, מריעים מהמרפסות. כל אלה הם עוד תיעוד של הימים ההיסטוריים האלה.
אנחנו לקראת תקווה לעולם חדש עם חוקים חדשים. שנוני הרשתות החברתיות מעלים הברקות בלי סוף. החוקים של העולם החדש הזה מבלבלים לפעמים. מישהו העלה למשל שורה כזו: “אין ספק: נתניהו תקף היום כדי לבטל את הדיון בבית המשפט שהיה אמור להתקיים הבוקר" (תודה לאליעוז רבין), אני לא מכיר אישית את הכותב ולא מגיב בדרך כלל, אבל לא התאפקתי והגבתי כך: “מה? ביטלו לו את העדות? זה לא יכול להיות. זו לא סיבה".
מישהו אחר (אברהם פכטר) כתב בתגובה נוספת שביבי ביקש הפסקה בדיון בבית המשפט, יצא, ואז נתן הוראות התקפה לחיל האוויר. באווירה המוזרה שבה אנחנו חיים, כל בדיחה יכולה להיות המציאות. כשביבי נסע נסיעה יזומה אל טראמפ, לפני כשלושה שבועות בלבד, מחנה הרל"ב פתח במקהלה של הסברים: ביבי נסע בשביל החנינה. אולי בעצם כן. בשביל חנינה לאנושות ולאנושיות. חנינה לכולנו מחיים בצל משטר היטלראי. המלחמה פרצה, ישראל מיד שולטת בשמי איראן באותו פלא טכנולוגי, שלפני ההתקפה הפחידו אותנו שכבר לא יחזור על עצמו כי האיראנים בינתיים למדו. לא למדו. או שכל מה שהם למדו התיישן ברגע שהם גמרו לפתח אותו, מול החדשנות של ישראל.
ביום שבת בבוקר נשמעה האזעקה הראשונה. כך זה התחיל. הרדיו ליד המיטה, שהדלקתי מיד תוך כדי ההתעוררות מהשינה, דיווח שזו התקפה ישראלית. הופתעתי. באמת? אנחנו התחלנו? אנחנו יזמנו? רק יותר מאוחר נודע שזו התקפה ישראלית־אמריקאית משולבת. הפתענו אותם, והפתענו את עצמנו. עם האזעקה הראשונה, כל הישראלים עברו כאילו בהדלקת מתג למצב שהישראלי מכיר ובעברית יש לו שם שסותר את עצמו: שגרת חירום. שגרת סוף העולם קרב. חלק התייצבו מיד במוקדי החירום בארגונים כגון מגן דוד אדום ודומיו. הרוב נכנסו לנוהל מקלטים. בהם גם תינוקת בת פחות משנה היקרה לליבי, שעוד לא מלאה לה שנה, וזו לה כבר המלחמה השנייה בחייה, זו התקופה השנייה בימיה הקצרים תחת השמש שבה מוציאים אותה שוב ושוב ושוב מן המיטה ומטלטלים אותה למקלטים ביום ובלילה.
השבוע נמשך, בעוד אנחנו רוצים מלחמה שתארך כמו סרטון טיקטוק קצר, לגבי האויבים שלנו מלחמה של חמש שנים היא רק פתיח ושלב התארגנות. בעצם, מלחמה קצרה כבר לא מספיק לנו, אנחנו רוצים קצרצר. שר החינוך יואב קיש אומר ביום השני למלחמה: אנחנו רק בתחילת המערכה. תחילת המערכה? אנחנו הרי כבר מארגנים את הדברים לסוף המערכה.
פתאום אני שומע ביטוי כזה: “זה הרבה יותר קל מאשר אתמול, כי אנחנו מכסחים אותם". כך תרגמו ברדיו לעברית את מה שאמר טראמפ. אבל זה נשמע כך: אנחנו מחסחים אותם. לרגע חשבתי שיש כאן עברית יצירתית ברמה ובשליטה הלשונית של שלונסקי. אנחנו חוסכים להם חיסכון של משהו. אבל לא. הלשונאים המילוליים כנראה העירו והסבירו שיש לומר מכסחים בלי דגש בכ׳. מפני השיבוש הרגיל של הגיית העברית הקבוע בפי כל, אנחנו לא שומעים יותר את הח' אלא רק בשירים מזרחיים. זאת אומרת שעד שזמרים מזרחים - שמעת אייל גולן? - לא ישירו “אנחנו מכסחים אותם" זה יישמע כמו "מחסחים" בישראלית העילגת בדיבור והנכונה רק בכתב.
עברנו ימים שבהם הישראלים הותקפו בעשרות טילים ובמיליוני מילים וברבורים וניתוחים, וניתוחים של הניתוחים. אחד מהטילים שפגעו וקטלו, פגע באזור מאוד מוכר לי. הרג אישה צעירה. השאיר בניין הרוס, אחר כך היו עוד קורבנות, מבהירים שהכל והנורא מכל יכול להתרחש כל רגע, כל עוד לא הושג שינוי משטר באיראן. נכון שאם ראש הממשלה היום היה מקבוצת "הנ"ל מאנ"ש", זאת אומרת מאנשי המחנה "הנכון", השבחים היו במאמרים של אלפי מילים שכולם מציינים איזה אדם גדול המנהיג. שערים של עיתונים ובהם דמותו היו עם קיפול שנפתח לגודל פוסטר A1. לגבי ביבי - קשה לשבח. נכון שכל אדם הוא בסך הכל אדם בשר ודם עם תכונות טובות ופחות טובות במינונים שונים, ולכל אידיאולוגיה יש חולשות מובנות, אבל הנזק שההיסטריה של השנאה נגד ביבי גורמת בחברה ובמחשבה הישראלית - הוא גדול והרסני. עד כדי כך שאי אפשר כבר לכתוב שבחים על הצלחות של ישראל בלי שזה יתפרש כרמז לתמיכה בראש הממשלה של ישראל. זהו עיוות של ראיית המציאות.של המציאות עצמה.
אנחנו רואים מול העיניים נס, אבל יש חוגים רעשניים ששוקלים הכל רק על פי קנה מידה אחד: האם זה מועיל לנתניהו או מזיק לנתניהו? ולהזיק לנתניהו היא מטרת־העל אצל קבוצה גדולה להפתיע של יהודים בישראל שליבם דואב ועצביהם רותחים בכל פעם שישראל מצליחה כשביבי הוא ראש הממשלה על אפם ועל חמתם. ישראל מצליחה כל הזמן, לעזאזל, ולכן הזעם בלתי נשלט כבר. אנחנו מנצחים אויב שנדמה לבלתי מנוצח, אבל צילום של ביבי מרגיז אותם ונעשה העיקר בעיניהם. הם דנים בצילום, גם כאשר חיסלו את האויבים האיומים ביותר של ישראל, ושחררו את תושבי ישראל מאיום השמדה. כן, זה נכון שניצחנו, אבל זה עלול לשחק לידיים של ביבי, זוהי המחשבה הטבעית הלא טבעית אצל חלק זה של החברה הישראלית.
הרשת מלאה חששות שהניצחון לישראל ישחק לידי ביבי בבחירות, וקביעה שהוא עושה טוב רק כדי שהוא יזכה בבחירות (מה שצריך לעשות תמיד כל מנהיג. זהו ההיגיון שבקיום בחירות). לא באותו סגנון נמוך, אבל זה קורה גם בארה״ב כשקמלה האריס מבקרת את טראמפ, וזה בא לידי ביטוי כאשר פרשנים שטופי שנאה אומרים בטבעיות משפטים לא ייאמנו כגון: “ועכשיו נסביר לכם מה עובר בראש של טראמפ", כאילו שהפרשן יודע מה עובר בראש של טראמפ, והוא מתחיל לפרט. מצד שני, הרשת מלאה בסרטונים מצחיקים ואנשים מתפוצצים מצחוק בממ"דים כשיורים עלינו טילים. הרשת מצחיקה בכישרון שהעם שלנו יודע לגייס כשרוצים להרוג אותו.
התעוררנו לעולם אחר. לא רק שאיוונקה טראמפ כתבה על ביבי: "כל העולם צריך להודות לך". אנחנו חיים בעולם שבו לא חסרים לנו שונאים, אבל הודו האוהבת מימין וארצות הברית התומכת משמאל הן חידוש. איזה שבוע! אחרי הביקור בישראל ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי העלה סרטון לבני עמו ההודים, לא עבורנו. צפיתי בסרטון הזה של מודי ברשת X, וראיתי גם שיש לו הרבה עוקבים. 106 מיליון ומשהו למען הדיוק. בסרטון ראש ממשלת הודו הפגין בפני 100 מיליון ומשהו העוקבים שלו איך הוא אומר "עם ישראל חי", הוא הראה צילומים שלו מכריז "אנחנו עומדים לצד ישראל". בסרטון עבורם הוא מזכיר עד כמה כל אדם הגון צריך להוקיע את הטרור שהופעל ב־7 באוקטובר. ראש ממשלת הודו לא מציג רע כטוב. הוא ברור. הוא לצד ישראל. וממערב לנו - ארצות הברית מחבקת אותנו בחיבוק לוחמים שאין הדוק ממנו.
האם המשטר האיראני ייעלם אחרי פורים השנה? האם מסורת יהודית חדשה תיוולד ונאכל מעכשיו כל שנה לדורי דורות אוזני המן בצורת מטוס חמקן, או בצורת נושאת מטוסים? ומה יקרה באיראן? פעם דיברתי עם שר אזרי מסוים בווילה המפוארת שלו בבאקו שבאזרבייג'ן. הוא היה שר הנפט, אבל היה לו גם תואר נוסף מוזר בעיניי: "שר התפוצות". הוא התעניין איך ישראל מקיימת קשר עם התפוצות. אמרתי לו: "לעם היהודי יש תפוצות, אילו תפוצות יש לאזרבייג'ן?". הוא אמר לי: "הרבה אזרים חיים מחוץ לאזרבייג'ן", והוסיף משפט שלא אשכח ואשר הראה לי כמה מעט אני מבין. הוא אמר: "רוב האזרים חיים באיראן, ורוב האיראנים הם אזרים". האם כל העמים האלה שתחת שלטון איראן יתפרקו עכשיו? לא יודע, כי כמו שאמרתי, אני לא מבין כמה מעט אני מבין בנעשה בחלקי העולם האלה.
בכל זאת אני מנסה להבין, לפני כמה חודשים קיימתי שיחה עם צעירים איראנים שהצליחו להיחלץ מהגיהינום של המשטר. הם גם נטשו את האסלאם והתנצרו, והיום הם נוצרים ציונים, מסורים הן לנצרות והן לציונות. זאת אומרת לצדק ולזכויות האדם. הצעירים האלה נמלטו בקושי מאיראן של האייתוללות. מחר אולי הם יוכלו לחזור לאיראן. אולי גם אנחנו נוכל לטוס בטיסה ישירה לאיראן החופשית בשעתיים, יש המראה מחיפה כל יום. לשבת עם הצעירים האלה בבית קפה ברחוב ואליסאר, שחזר לשמו הקודם רחוב פהלווי, ולהביט בנערות העוברות, שמחות בחירותן. כמו שאומרים אצלנו: אינשאללה.
התרעות פיקוד העורף