זה עמד להיות בוקר מענג במיוחד של שבת: את הטור שחשבתי שתקראו עכשיו כבר סיימתי לכתוב, עוד הספקתי לפנות את הכלים שנותרו על השיש במטבח, אחרי ארוחת ערב שאליה הזמנו חברים, וסקרתי בהנאה שלושה בקבוקי יין ועוד בקבוק אחד של וודקה שעמדו ריקים ליד הפח, מציין לעצמי בסיפוק שלמרות הגיל, עדיין לא אבדה לנו יכולת הלגימה, אם זה ההספק לחמישה אנשים.
תקראו לי אנוכי, אבל הדבר הראשון שעליו חשבתי הוא שהלכה לי השחייה בים, מתנחם בכך שהתנאים היו ממילא גבוליים לשחייה. אחר כך שלחתי הודעות לצאצאים, שמזמינות אותם לבוא: "יש מלא אוכל בממ"ד".
הקטנה ביקשה שאבוא לאסוף אותה וקצר קטן בתקשורת גרם לכך שהגעתי לאסוף אותה מבית אמה בלב העיר, במקום מבית אחותה שבצפון הישן. כך הזדמן לי טיול רכוב על האופנוע ברחבי העיר העברית הראשונה, שזה עתה התעוררה לקול צופרים.
בפינת הרחובות שלמה המלך וגורדון גררה צעירה בידה האחת עגלת מטבח של איקאה ובידה השנייה החזיקה עציץ. "חתיכת יום בחרת לך לעבור דירה", אמרתי לה בחיוך, והיא חייכה בחזרה. "מקווה שיש לך ממ"ד", אמרתי ואז התחלף האור ברמזור ולא הספקתי לשמוע את התשובה, אלא רק לקרוא לעברה: "שיהיה בשעה טובה".
בהמתנה הקצרה לבתי הספקתי להבחין בשלושה בעלי כלבים לפחות, ממהרים לטיול בטרם ייאלצו להסתגר בממ"ד עם חיית המחמד. כלבים, בעיקר מאותו המין, לא תמיד נוטים להתייחס יפה לקולגות, אבל הפעם זה היה שונה: כאילו הבינו גם הם את גודל השעה. ליטפתי את מצחה הדקיק של כלבת רוח מעורבת ואמרתי לבעלים, זוג שנראה בשלהי שנות ה־30 לחייו, "אני כבר הספקתי לטייל עם שלי".
אם הייתה אוכלוסייה שהתחרתה בבעלי הכלבים בייצוג ברחובות העיר, היו אלה רק הנוטשים. השילוב של תל אביב, בעיקר באזור הקריה, כמטרה מועדפת על המנוולים, עם בתים ישנים ולא ממוגנים, הניס מהעיר לא מעט אנשים. כפטריות אחר הגשם כך גם הם אחר האזעקה. צצים להם עם טרולי וממתינים לאיסוף בשולי המדרכה, כאילו הייתה העיר טרמינל של נוסעים־יוצאים בלבד.
ליד הבימה התפתח אפילו פקק קטן, של הבאים מכיוון דיזנגוף סנטר בואכה קפלן ונתיבי איילון. "עריקים", קרא להם שלמה להט (צ'יץ') המנוח, ראש העיר בימי מלחמת המפרץ. היום היחס מכיל יותר: לך תתנהל עם ילדים בדירה בלי ממ"ד.
הנה, אפילו נכדתי בת פחות מעשרה שבועות ארזה את הוריה הצעירים והתגלגלה מכאן אל בית הדודה שביישוב "חצי כפרי", מרוחק מהעיר שהייתה למטרה. אולי לכן גילו הנהגים אורך רוח חריג כלפי כל מי שחסם לרגע את התנועה ברחוב כדי להעמיס על המכונית קרובי משפחה.
עיר ללא הפסקה
ב־AM:PM שמול פינת הרחובות אלנבי וטשרניחובסקי שמחה והמולה. הציבור חוטף מכל הבא ליד. הבחור שלצידי בתור כמעט קורס תחת שישיות בירה. "כנס לפניי", אני אומר לו, נשען בנחת על עגלת הקניות הקטנה שלי, והוא מוחה בנימוס על הקידום, אבל לבסוף משתכנע ליהנות מהמחווה. אם לא שמתם לב, אנשים אדיבים במיוחד זה לזה הבוקר.
ליד הבית קרחנה: בית הקפה בפינה פתוח כרגיל, אל המרפסת שממול הוציא מישהו רמקול שמשמיע מוזיקה רועשת, ריח כבד של מה שבוודאות אינו טבק עולה ממנה, כאילו מבקשים אנשים למצות עד תום רגע אחרון של אווירת הטרום־פורים, רגע לפני שניאלץ לסגור על עצמנו את דלת הפלדה של הממ"ד.
אני עוצר את האופנוע בחזית הבניין ובוחן את שלל הקניות האימפולסיביות שערכתי: צ'יפס של הביוקר (אנחנו בדיאטה), שניצל טבעול (אף אחד מאיתנו לא צמחוני, והמקרר מפוצץ באוכל ביתי שנשאר מהסעודה אמש), מעדני חלב (לא אכלתי כבר 20 שנה), טילונים בשלל צבעים (קצת אירוני: טילונים נגד טילים), חלה (מי קונה חלה בשבת, בטח כשבמקפיא יש לחם בריא).
מה עוד בטובין? קוטג' וקרטון חלב, שני הדברים ההגיוניים היחידים ברכישה - בהנחה שלא מביאים בחשבון את העובדה שנכנסתי למרכול רק כי סברתי שחסרות לי ביצים (לא כמטאפורה, כמובן).
התרעות פיקוד העורף