כשהגענו לתור בקופה בחנות התחפושות היו בעגלה שלנו שלוש אופציות. רופאה, המלכה אסתר ומעודדת. “זה הזמן, גפן, תבחרי אחת", אמרתי לה. זה לא ממש עניין אותה, היא עסקה בעיקר במדף הסקווישי (מין גומי עם מילוי רך בפנים שנעים למשש).
“נו, גפן", הפכתי קצרת רוח, היה זה שלושה ימים לפני פורים, אני אף פעם לא מחכה לדקה התשעים, אבל התחפושת שהזמנו לה מהאינטרנט התבררה כענקית בשבילה.
“יש מלא תור מאחורינו", אמרתי.
“נו, אמא, אני רוצה מעודדת", נתנה לי את התשובה. קיוויתי שתבחר ברופאה, אבל גם מעודדת זה בסדר. זה מעולה להציל חיים, אבל המורל חשוב לא פחות. כשהגענו הביתה, סידרנו יפה את התחפושת על השולחן, פתחנו קופסת אוזני המן שרכשנו שם ואכלנו שתיים כל אחת, עד שכמעט הקאנו.
כשהתארגנו לאמבטיה, השמעתי ברקע שירי פורים, כבר כתבתי פה לא פעם, החלום האמיתי שלי היה להיות גננת, יש לנו בבית פינת יצירות, חגים, משחקי קופסה, שלא יביישו אף גן. אולי מתישהו, מי יודע.
כשחפפתי את שערה, סיפרתי לה על הפרפרים שהיו לי בבטן בלילה שלפני פורים, איך לא הצלחתי להירדם, חשבתי על משלוח המנות היפה שהכנתי וניסיתי לנחש את של מי אקבל (כידוע, תמיד נותנים משלוח ענק ומקבלים משלוח עם ופל ובמבה יבשה, זה מרפי).
בשישי, כשחזרה מקבלת השבת בגן, החלטנו שאנחנו לא יוצאות לקידוש אצל אף אחד וגם לא מזמינות אלינו, נאכל יחד מול סרט ונאגור כוחות לשבוע פורים הגדוש שמחכה לנו.
בשבת בבוקר התעוררתי מאזעקה, הפעם הייתי מוכנה אליה, לא כמו בשבת השחורה ההיא.
אף פעם לא הזדמן לי לשהות במקלט, חוץ מאשר בזמן תרגילי ההג"א בבית הספר, ועוד פעם שבה התנשקתי בסתר עם נער מהשכבה בהפסקה הגדולה. הבתים שבהם גרתי תמיד היו עם ממ"ד, לא ייחסתי לזה חשיבות, אבל יצא ככה. ודווקא הבית הזה ברחובות, שהוא כל כך יפה ובאזור הכי טוב שעליו יכולתי לחשוב, נטול ממ"ד.
לא ידעתי כמה קשה יהיה לי לרדת ולעלות עם ילדה בת 4 בכל כמה דקות.
לא ידעתי כמה קשה יהיה לי לסחוב מזרנים, כיסאות, כריות, חטיפים ויצירות ולסדר לנו מקום שם.
לא ידעתי כמה קשה יהיה לי לראות את כל האבות שמרגיעים את הילדים, מחבקים ושולחים את האמא להביא כמה דברים מלמעלה או להתקלח בינתיים.
לא ידעתי כמה דמעות יעלו לי כשאראה משפחה אחת בת חמש נפשות יורדת למטה באזעקה של חצות עם קנקן תה, ומשחקת טאקי עד שיירגע.
לא ידעתי כמה קשה יהיה לי להעיר אותה ולהרדים שוב, ושוב להעיר ושוב לסחוב ופעם אחת לסגור את דלת המעלית על האצבע שלי ולהחריש כאב כדי שלא תרגיש.
לא ידעתי כמה ארגיש בודדה דווקא במקלט עם כל כך הרבה שכנים.
ויש לנו מקלט מסודר ומאובזר, ואפילו ראוטר יש בו, והשכנים מתוקים ומסייעים במה שצריך.
אבל הבדידות לא קשורה אליהם, היא שלי ואני יצרתי אותה.
בסוף התייאשתי, הכנתי לנו מזרן גדול עם סדינים וכריות, ונשארנו לישון במקלט, אני סובלת מקור אז הורדתי גם מפזר חום וליטפתי את גפן עד שנרדמה. מתישהו הצלחתי לישון גם אני, לשעה וחצי, אולי שעתיים, עד שהייתה שוב אזעקה.
אמילי, אחותי הקטנה שעדיין גרה בחריש, התחננה שאבוא אליה. “יש לכן פה חדר לבד", אמרה, “ומלא אוכל והילדים רוצים לראות אותך ואת גפן, ויש ממ"ד, בבקשה תבואי". היא הציעה לשלוח לי מונית על חשבונה, לבוא לקחת אותנו בעצמה, ובכנות, מאז שאמי נפטרה, אנחנו העולם אחת של השנייה. הבטחתי שכשיעלה הבוקר אחשוב על זה ונרדמתי שוב, בדמעות. סליחה על הרגשנות.
בבוקר התעוררתי במרץ, ארגנתי מזוודה גדולה לי ולגפן, לקחנו את התחפושת שלה, הפתעות קטנות לאחיינים שלי ודברים שיספיקו לנו לשהות שם כמה ימים טובים.
בהפוגה הראשונה יצאנו לתחנת הדלק, תדלקתי על פול ויצאנו לדרך.
שכבתי עליה עם גופי ועם ידיי חצצתי בינה לבין הכביש, נתקעו בי קוצים, וזכוכיות שרטו אותי, אבל לא היה אכפת לי. ראיתי את היירוטים, יא ריבון כל העולם, לו ידעת שבשביל זה נועדו השמיים, היית בורא רק את הים.
שני הילדים שמולנו בכו, ההורים שרו להם שיר של פורים, אני וגפן הצטרפנו אליהם, איפה הפורים שלכם, ילדי ישראל, איפה הוא?
אחר כך קמנו. אשתו של ברק שאלה אם אנחנו בסדר. היא לבשה שחורים ועיניה נפוחות. “את בסדר?", שאלתי חזרה. “אנחנו בדרך ללוויה של אחותה", ענה ברק.
“משתתפת בצערכם, באמת" אמרתי, גם הזוג שהיה שם הצטרף לניחומים. נכנסתי חזרה לרכב, חגרתי את גפן ושיבחתי אותה על ההתנהגות הבוגרת.
חמש דקות אחר כך תפסה אותנו עוד אזעקה, הפעם בכניסה לבית שמש, אין לי מושג איך הגעתי לשם. שוב ירדנו מהרכב, הפעם לשביל כזה עם חורש ואבנים יפות. עוד נהג משאית ירד, הוא נראה תימהוני, פרש לו מחצלת קטנה, הייתה לו כרס ענקית, הוא הניח את ידיו תחת עורפו ובהה בשמיים.
“זה מקום טוב להתחבא פה?", שאלתי אותו ושוב מגינה על גפן בגופי.
“תסתכלי כמה חיות יש מאחורייך, אם הן חיות ואוכלות, גם את תהיי בסדר", השיב.
אין סיכוי שהוא לא כותב, אף על פי שהאמפתיה ממנו והלאה.
ושוב נכנסנו אל הרכב ונסענו, באזעקה השלישית, ארבע דקות אחר כך, גפן כבר פרצה בבכי, היא החזיקה את עצמה כל כך הרבה זמן, שלא יכלה יותר, חיבקתי אותה, הפעם היינו לבד, עמדנו מתחת לעץ ושמענו בום נוראי שכמעט הפיל אותי מרגליי. מאוחר יותר יפרסמו שזה טיל שנפל באזור בית שמש ובנס אין נפגעים - מי יודע כמה מטרים מאיתנו.
“אני חוזרת הביתה", צעקתי לאחותי אל הטלפון, “אני לא מסוגלת".
נסעתי הביתה על 140, אל תשפטו. בחניה הוצאתי את גפן, הרמתי אותה וחיבקתי אותה חזק־חזק. “בואי נלך לסופר למטה, תבחרי כל ממתק שתרצי, אולי נקנה ארטיקים לכל הילדים במקלט?", שאלתי.
“לא, אמא", ענתה לי, “אני רק רוצה לישון".
עלינו הביתה. דובר צה"ל פרסם רשמית שחמנאי, בן הבליעל, איש רע ומר, צורר, רוצח, חוטא - חוסל.
הלכנו שתינו אל המיטה שלי, התחבקנו. “אמא, תגידי לי את השם שמצחיק אותי", אמרה לפני שנרדמה.
“איזה שם?", שאלתי.
“של הבן של המן", ענתה.
“אה", חייכתי, אולי בפעם הראשונה באותו היום, “וייזתא".
היא צחקה צחוק מתגלגל. “איזה וייזתא זה", אמרה, “בגללו יש אזעקות".
“ברור", אמרתי, “אבל אל תדאגי, עכשיו הצבא שלנו מטפל בווייזתא, וכשהוא יסיים, נחגוג את פורים".
היא נרדמה, נרדמתי גם אני, והיו לנו שעתיים מתוקות עד שהגיעה האזעקה הבאה.
התרעות פיקוד העורף