תענית אסתר במלון חמישה כוכבים. המלחמה החלה. ואנחנו תקועים בגן עדן. בלי הילדים. במלון חמישה כוכבים. תפאורה מושלמת. קוקוס ביד אחת, טלפון ביד השנייה, והארץ שלנו נלחמת. בין בריכה על גג העולם בבנגקוק לבין כותרות שמרעידות את הלב. זו אינה אי נוחות. זו חוויה קיומית. איך ייתכן שהעולם גועש והלב מתבקש לנוח? איך אפשר להיות במקום של שפע כשאחים ואחיות נמצאים במקלטים, וכשמשפחה נהרגת מתחת לבית הכנסת?
דווקא בתוך הדיסוננס הזה מתגלה עומק תענית אסתר ופורים כולו. אסתר לא הייתה בשדה הקרב. היא ישבה בארמון. מול המלך. בלב המערכת. במקום של כוח, זהב ונראות. מלהיות אסתר מהשכונה, היא הפכה לדני אבדיה של התקופה. פתאום בליגה של הגדולים. על הפרקט של האימפריה הפרסית, כשאיש כמעט אינו יודע מאיפה היא באמת באה.
ואז מגיע רגע האמת. מרדכי מסביר לה בפשטות חדה: הבחירה בידך. ואם זה לא יבוא ממך, רווח והצלה יבואו ליהודים ממקום אחר. ברגע הזה אסתר עוברת שלב באמונה. “כאשר אבדתי אבדתי.” שורש האמונה איננו כשהמציאות מסתדרת. שורש האמונה הוא כשהמציאות עצמה מוכיחה שזה בלתי אפשרי.
טבעת המלך אין להשיב. גזרה חתומה. עם שלם עומד מול מציאות שאין לה פתרון טבעי. ובכל זאת מגיע הרגע שבו אסתר נכנסת לחצר המלך מבלי לדעת אם יקבלו אותה או יערפו את ראשה. הרגע הזה, שבו אדם נכנס אל הסיפור גם כשהוא יודע שאין לו שליטה עליו.. הוא הרגע שבו ההיסטוריה מתחילה לזוז.
זה הרגע שבו אנחנו נמצאים עכשיו. הרגע של בין ״עד חצי המלכות״ לסוף העולם. נדמה שפרק שלם בהיסטוריה נסגר לנגד עינינו. עריצים גדולים יורדים מהבמה ונעלמים מן העולם. משטרים קורסים. תפיסות עולם מתפוררות. והעולם כותב את עצמו מחדש.
ייתכן שזו המאה הגאולית ביותר שידענו. לא מפני שאין רשע. ואפילו לא מפני שאין משיכה אליו. כל רשע הוא שליח. או לפחות אדם שפועל מתוך אינטרס אישי או לאומי מעוות. ובמבט רחב יותר הוא גם כלי שקר במהלך גדול ממנו. אבל כשהמחיר של הרשע עולה, וכשמשתלם פחות ופחות להשקיע במניית הרשע - נפתח מרחב חדש לבנייה.
עולם שבו ניתן לצמוח, שבו גם רשעים נדרשים לחשב מסלול מחדש. לא כי הם הוארו לפתע בטוב, אלא פשוט כי הרבה פחות משתלם להיות בצד המפסיד. תקופה של שפע. של בריאות. של משאבים. עולם עשיר יותר. ישר יותר.
ואז מגיעה גם שאלת ההנהגה הישראלית. כמו בכל סיפור גדול, גם כאן הגיבור הוא דמות מורכבת. בנימין נתניהו הוא ללא ספק אחד המנהיגים המשמעותיים ביותר שהיו למדינת ישראל, ובוודאי הדמות המרכזית של העשור האחרון. הוא לא היה מושלם. רחוק מזה. והוא גם כשל באופן עמוק. כל עוד האחריות לכשל הזה לא תילקח במלואה - הוא לעולם לא יתוקן.
אבל באותה נשימה צריך לומר דבר נוסף: מעטים המנהיגים שעיצבו כך תקופה שלמה. זו הייתה תקופה מורכבת ואדירה. וזו הייתה התקופה שלו, בשביעי באוקטובר ועכשיו. ועכשיו הוא חייב, פשוט חייב ללכת הביתה. והוא גם היחיד שיכול לסיים את התקופה הזאת לא כעוד פוליטיקאי שנדחק החוצה, אלא כמנהיג שסוגר פרק שלם בהיסטוריה של מדינת ישראל. ואז ייפתח פרק חדש.
וזה אולי לב העניין של תענית אסתר במלון חמישה כוכבים. להבין שהשאלה איננה איפה אתה נמצא פיזית, אלא באיזו תודעה אתה נמצא. פורים בשונה מיום כיפור הוא זמן תשובה גם לאלה שלא בחרו לשוב, כל מה שצריך הוא לבחור להיות חלק מהסיפור. “כל הפושט יד נותנים לו.”
רק תפנה, רק תבקש! רק תרצה להיות חלק. עולם חדש של צומות מתוך שפע וזכוך, ולא מתוך עצבות. להודות בלב שלם, מבלי להסתיר ביקורת. לבנות מחדש מתוך משבר שלא מתעלם מההריסות. דפים חדשים נפתחים. השאלה איננה רק מי יכתוב אותם. אלא באיזו תודעת שפע חדשה הם ייכתבו.
התרעות פיקוד העורף