יש לנו כמה מטרות כאזרחים במלחמה הזו. הצבא עושה את העבודה. אבל אנחנו, לפני הכל, חייבים לשרוד. לחיות. אם אפשר גם לא להיפצע ולא להשתגע, עוד יותר טוב. בשביל לצלוח את המשימה הזו חייבים להיכנס לממ"ד, למקלט, לאזור מוגן. בלי בלבולי מוח וכמה שיותר מהר, מרגע ששמעתם אזעקה. בול לפי ההוראות. גם אם זה מתיש - וזה מתיש.
יימח שמם של האיראנים שעושים מאיתנו יויו, פורפרה. זה תמיד נוחת בזמנים קריטיים. לפני מקלחת, כשהקטנות בדיוק נרדמות, כשעומדים ליד הדלת לקראת יציאה לריצה, בוויכוח שיא בטלפון עם העבודה. עובדים בזה הנבלות מטהרן. מנסים לתפוס אותנו בסיטואציות הכי מורטות עצבים ומביכות שיש. ועדיין, אסור לחפף. סליחה אם אני נשמע כמו דוד של מסבירן מפיקוד העורף. להקפיד. לשמור. כמה שפחות נפגעים, והניצחון יהיה מתוק פי כמה.
אינני מהמומחים של "חתונמי", מה שכן, אני שרדן. למדתי לשתוק, לחייך ולרצות. את אשתי כמובן. גם כשידיה לפתו את צווארי בתום אזעקה שלישית רצופה בלילה אחד אמרתי לה: "מאמי, איזה אצבעות יפות יש לך. מי ידע שהן כאלה מושלמות?". בכל פעם שהשותף שלכם לחיים רוצה לתלות או לחנוק אתכם לסירוגין, לטפו אותו, הכילו את השנאה הזמנית, גשו לשירותים, הכניסו מגבת לפה ותצרחו עד שייגמר הקול. מי יודע עוד כמה זמן נשב בממ"דים. צריך אורך רוח ושלום בית. אמרו עד פסח. מה שחשוב הוא שיהיו הרבה מגבות באזור המפלט שלכם.
אחרי כמה ימים הריצה לממ"ד כבר קשה. מטעמי כרס. קוראים לזה אכילה רגשית. אני לא יודע אם אוכלים מלחץ או משעמום, אבל שימו לב לזה, כי זה קטלני. אין לי פתרון אמיתי חוץ מלהציע את מה שאני עושה: פעילות גופנית בכל חלון הזדמנויות שיש: בגינה קרובה, הליכה ברגל עם הילדות, אימון בבית עם מדריכי יו־טיוב. כל דבר. רק לא להתאבן מול הטלוויזיה. הייתי אומר בלי נייד וחדשות, אבל על מי אני עובד? רמת ההתמכרות פסיכית, ובצדק. לא זזים ולא עוזבים את הנייד. הכל שטויות. העיקר שנתראה בשבוע הבא. גם אם זה אומר שנהיה עם עוד חמישה קילו ומכורים לזאנקס. כל עוד לא נפגענו בגוף - אני קונה את זה.
התרעות פיקוד העורף