בדרך ליארצייט חובק לורמן סרט חדש: "EPIC: Elvis Presley in Concert", שיצא בשבוע שעבר לבתי קולנוע, IMAX בלבד. זה סרט תיעודי בהגדרה רופפת; חומרי הארכיון הצריכו השקעה גדולה בשיפוץ ובסנכרון קול ותמונה, לפעמים ללא פתרון הולם, מה שחייב לארוז את החומרים הארכיוניים - מרגשים באופן שהם מוסרים את אלביס - באריזה בומבסטית שהמפיקים מכנים אותה "חלום", כלומר תיעוד על רקע פנטזיה. יש שם טיפוגרפיה באותיות גדולות על המסך, קישורים שהם להטוטים ויזואליים, אבל הם אינם מסתירים את האותנטיות של החומרים התיעודיים שלא נראו קודם.
לורמן הוא מהבמאים שאוהבים שלסרט שלהם יהיה סיפור רקע טוב. במקרה של "EPIC", החומרים היו מוכנים וחיכו שימצאו אותם. מסתבר שהאולפנים הגדולים שמרו את הצלולואיד הארכיוני שלהם במכרות; מכרה מלח במקרה של אלביס. מיקום הארכיון היה ידוע, אבל הגישה אליו עלתה כסף; 100 אלף דולר כדי שסייר דוקו יגיע אליהם פיזית ויראה מה הם שווים. אנשיו של לורמן מצאו 69 ארגזים של חומר מצולם - זה נשמע כמו סצינה מאינדיאנה ג'ונס - רובו תיעוד של אלביס מהופעות בלאס וגאס. היו שם גם סרטים של 16 מ"מ, תיעוד מאחורי הקלעים של סרט בשם "Elvis on Tour".
החומרים היו מאוחסנים בתפזורת ולא בסדר כרונולוגי, 59 שעות בלבד של תמונה ללא סאונד. התמונה והסאונד היו על סלילים שונים שנשמרו בנפרד. מה שהיה ללורמן זה אלביס אילם. אי אפשר היה לדעת מה הוא שר. בדרך לסרט היה צריך לשפץ את הצלולואיד הישן ולהעביר אותו ל־K4. במקביל היה צריך לעבור על סרטי ההקלטה ולנסות לסנכרן אותם עם החומר המצולם, תהליך ארוך ומייגע. כאשר נותרה ההפקה ללא סאונד שתאם את השירים המצולמים, הם פנו לעזרת מוזיאון אלביס בגרייסלנד וקיבלו מהם סלילים של 8 מ"מ וסופר־8, כולם לא נראו בעבר.
לורמן סיפר את הרקע לסרטו החדש יותר מפעם אחת; אבל באף אחת מהגרסאות לא ברור כיצד מתחברים הסאונד, החומר המצולם ותוספות הפנטזיה לסרט קוהרנטי. מה שמבלבל אף יותר, הוא הסיפור הנרגש שלפיו בניסיון להבין מי היה אלביס, גילה לורמן ריאיון אודיו מוקלט (בלי תמונה) שנתן אלביס בוקר אחד אחרי לילה שבו שר גוספל. על פי עדות לורמן ואנשיו, הריאיון הזה היה חושפני ואינטימי יותר מאחרים, אף שלא נאמרו בו דברים חדשים ולא היו בו גילויים מרעישים. הבונוס היה "לשמוע אותו מספר על עצמו בקולו. זה היה יותר חזק מכל ריאיון אחר, והמפתח לפרויקט כולו", אמר לורמן.
לורמן זיהה חולשות בחומר הארכיוני המצולם, בעיקר משום שיש סרטים המתעדים הופעות של אלביס בשנים שונות, כולל סמוך למותו. כדי שיהיה לו קייס המצדיק דיון, בחר לורמן בפתרון לא בלתי בעייתי; שם נולדה "האריזה" של קטעי הארכיון במעין פירוטכניקה ויזואלית ושלל אפקטים מיוחדים. ההתרגשות מאלה שראו את הסרט בהקרנות מוקדמות, עולה על גדותיה מאושר. אלביס לנצח. מי שמכירים את ההופעות המצולמות שלו, יזהה שב־1972, חמש שנים לפני מותו, אלביס השמין, לחייו תפחו. החליפות הלבנות נאבקו לא להיפרם בתפרים. עדיפה בעיניי גרסת אלביס 1968. הוא מעולם לא נראה יותר טוב ולא היה נינוח יותר.
ב־1968 היה אלביס פרסלי בן 33 ונחשב סוס מת. הוא לא הופיע בפני קהל שבע שנים. הוא הניח לקולונל טום פרקר, מנהלו האישי שראה את טובת לקוחו דרך חשבון הבנק שלו, להוריד אותו לשוליים הלא רלוונטיים. בעידודו של פרקר בחר אלביס לנקוט אקט פטריוטי ונענה לצו גיוס מהצבא במקום להשתמט; הוא הקריב את בלוריתו האייקונית מול מצלמות, חייך במבוכה ילדותית, ונשלח לשרת שנתיים בגרמניה. שם פגש את פרסיליה, שאיתה התחתן והייתה אם בתו היחידה ליסה־מארי.
במקום להתמודד עם העובדה שהרוק האמריקאי התבגר ומצא קול וצליל ייחודיים שהגדירו אותו - התפתחות שאלביס לא היה משוכנע שיצליח למרפק בה מקום לעצמו - הוא הלך להוליווד. במשך כעשור השתתף אלביס ביותר מ־30 סרטים. כולם פצצות צמר גפן מתוק שעשו שימוש חמדני ונצלני בשילוב הנדיר שהתקיים בו: הקול הגדול של דורו שבקע מחזות מצודדת; שנראה טוב בבגד ים; שידע להחזיק גיטרה ולא דקדק באיכות התסריטים שאותם קריין בהגשה עצית נבוכה, שהסתתרה מאחורי חיוך 1,000 ואט עם שפה מעוקלת בהתרסה סקסית.
ב־68' השתתף בסרטים "Stay Away, Joe", "Speedway" ו"Live a Little, Love a Little". ראיתם אחד - ראיתם את כולם. מ־65' לא היה לו אף שיר בעשרת המקומות הראשונים במצעדים. כשיצא "סרג'נט פפר" של הביטלס במאי 67', הופיע אלביס בסרט הנחות "Double Trouble". אלביס הבין שהוא קופץ ראש לאסלה כאשר התבקש במהלך הסרט לחקות תרנגול ולשיר "Old MacDonald Had a Farm". נאמר על הסצינה ההיא שגרמה לו לצרוח על קולונל פרקר "עד כאן!".
בחזית הביתית השתכשך אלביס בג'קוזי של הדוניזם דקדנטי, בדיסנילנד בזעיר אנפין שבנה לעצמו בממפיס: גרייסלנד. שם התחבא מהעולם מוקף חבורה מפוקפקת של גברים שכונתה "המאפיה של ממפיס". עיקר פועלם היה לספק לאלביס את צרכיו הגשמיים הרבים. הם היו בית המרקחת הלא חוקי שלו ושליחיו נושאי האמפטמינים והאופיאטים. נישואיו לא היו מוסד מונוגמי; נשים נכנסו מהשער הראשי והוברחו מהדלת האחורית. כדי להתגונן ממעריצות שנהגו לשרוט את אצבעותיו עד זוב דם בניסיון להסיר את הטבעות שלו, עטף אותן אלביס בפלסטרים.
עד שאתם לא מבקרים שם, קשה להבין איזו תועבה קיטשית היא גרייסלנד. טירה בסגנון טורט וינאי שכמו יצאה ממוחם של ארכיטקט שלקח אל־אס־די ומעצב פנים עם חיבה ממארת לריפוד ורוד. אתה משוטט בחדרים, מתרשם מהריהוט המוגזם, מהערבוב המסמא של צבעים, מהפסלים מאת חקיינים גרועים של מיכלאנג'לו, שכנראה נרגמו למוות, עד קברו של המלך, שנראה כמו בננה ספליט. אתה מבין שלא הייתה לו ברירה אלא למות צעיר. היו אלה הבריונים מממפיס שהאביסו אותו בבייקון, עוף מטוגן, המבורגרים, כריכים של חמאת בוטנים והרי פירה מכוסים ברוטב. אלביס בלס את כל אלה תוך כדי צפייה ב"סטאר טרק", סדרת הטלוויזיה האהובה עליו.
הוא השמין והתקשה להידחק לאוברולים הלבנים והשחורים המצויצים שלו. הצד הפחות מוכר שלו: הוא אהב לקרוא פילוסופיה, מדע ושירה, והיה לו זיכרון פנומנלי. שירתו של ח'ליל ג'ובראן הרגיעה אותו, והוא סבל מגלאוקומה שכמעט עיוורה אותו ואילצה אותו לקרוא בעזרת זכוכית מגדלת. עיקר גאוותו: חגורה שחורה בקראטה.
קולונל פרקר פנה לרשת הטלוויזיה NBC בבקשה למימון משלים לסרט של אלביס. במקביל הסכימה חברת זינגר, יצרנית מכונות תפירה, לממן שלושה ספיישלים ב־NBC. הזמרים בראש הרשימה שלהם היו דון הו, ההוואיי המייבב על "בועות קטנות", ונסיך הקיטש והאופל, הפסנתרן ליבראצ'י. שמו של אלביס לא עלה כלל. פרקר זיהה את ההזדמנות ודחף את הקליינט שלו לרשימה בעסקה סיבובית שבה יצלם אלביס ספיישל ל־NBC ואלה יעזרו לו במימון הסרט. מהרגע שאלביס נכנס לרשימה, NBC וזינגר הבינו שאין לו תחרות. במהלך הדיונים הוצמד לו המונח "קאמבק", אף שאלביס טען שמעולם לא נעלם. לתוכנית שאמורה הייתה להיות משודרת ב־3 בדצמבר, הייתה לפרקר קונספציה. בפגישה עם מפיק התוכנית סטיב ביינדר, הביא פרקר הקלטה של 20 שירי חג מולד, אלביס על רקע עצי אשוח ואורות צבעוניים. "כל מה שהיה חסר היה סוודר מכוער", אמר ביינדר.
זאת הייתה הפעם הראשונה בקריירה שלו שאלביס הבין שלא טובתו לבדה מפעילה את פרקר. שיקול דעת קלוקל של מנהלו הרחיק את אלביס ממעריציו ההיסטוריים ושלח אותו לגלות בסרטים נחותים. היה להם קהל, אבל מהסוג שנושא אותך על כפיים בתחתונים לחים וחותך בבשר החי. חשבון הבנק של אלביס היה ביתרת זכות, אבל ארגז התחמושת של הלהיטים היה ריק. הוא סבל מפיחות טרגי במעמדו המוזיקלי. מאחורי גבו של פרקר הגיעו אלביס וביינדר להבנה. אלביס היה מוכן, באקט של הקרבה מצידו, להקליט שעה חיה נטו. הוא האמין בביינדר, אבל החשש השאיר אותו עד בלילות. אחרי ששאל את ביינדר לדעתו על מצב הקריירה שלו וביינדר עשה רעש של ירידת מים בשירותים, הבין אלביס שחוש הריח שלו מכוון אותו נכון. הוא יצא לחופשת דיאטה ושיזוף בהוואי.
מסירותו של אלביס לפרויקט באה לידי ביטוי בדרישתו להכניס מיטה לחדר ההלבשה באולפן בניו יורק. הוא רצה לערוך חזרות בקצב השעון הפנימי שלו - הוא היה ער בעיקר בלילה - מבלי שייאלץ לחזור למלון לכמה שעות שינה. ההתגייסות הטוטלית של אלביס הבהירה לביינדר שיש לו שותף לעשייה של טלוויזיה חדשה ופורצת דרך. את חששו של אלביס מהחלודה שפשתה בקולו ומההאטה בתנועות הגוף והאגן הנמרצות שעשו אותו, הרגיע ביינדר באמירה פשוטה: הוא ביקש מאלביס להתנהג בטבעיות; מצלמות כתף יקיפו אותו ב־360 מעלות. זו הייתה הפעם הראשונה בטלוויזיה שבה השתמשו במצלמות כתף באולפן. בחזרות התלונן אלביס כי אינו מוצא את הגרוב עם הלהקה שקוששו עבורו. על פי בקשתו הוטסו מהחוף המערבי הגיטריסט והמתופף שליוו אותו בתחילת הקריירה.
כשהוא נושא בידיו בין ההופעות את מכנסי העור של אלביס כמו היו חולדה מתה, הגיע המלביש נסער ונרגש לביינדר. "ראה", אמר, "הוא גמר במכנסיים". ואכן היה במכנסיים כתם רטוב. "מה עושים?", שאל ביינדר. המלביש הלך לחפש מייבש שיער.
הספיישל תוזמן לשעת שידור. ביינדר ערך שתי גרסאות: של שעה ושל שעה וחצי. לטעמו הצדיק החומר המצולם 90 דקות, אבל NBC לא היו גמישים. מה שהיה כה מיוחד וחדש אחרי היעדרות ארוכה, היו ההנאה, הקסם, הכישרון והזרימה הטבעית שנבעו מאלביס בעת ההקלטה. כולם היו רגועים. כולל המתופף פונטנה, שתופף במקלות על גב של גיטרה. הקטע המסוים הזה היה האמא של האנפלאגד ואלביס אכל אותו בישיבה. בספר המופתי שלו על רוק, "Mystery Train", בפרק על אלביס, כתב גרייל מרקוס על ההופעה: "זה כמו לראות גבר מוצא את דרכו חזרה הביתה".
החלק השני היה פועל יוצא של התעקשותו של אלביס על גוספל; ליוו אותו זמרי רקע שחורים, ביניהם דרלין לאב המיתולוגית, לא מראה שכיח בטלוויזיה הלבנה של שנות ה־60. גם החלק השלישי היה פורץ דרך: השם אלביס נבנה מאורות אדומים על פיגומים גדולים, ואלביס שר על הרקע האדום בחליפה לבנה גזורה היטב, לא כמו עטיפות הקישקע שאליהן נדחס בשנות חייו האחרונות בקדנציה הארוכה שלו בלאס וגאס. המצלמה ריחפה וצילמה אותו מעל ראשו מביטה למטה.
חלק קטן מהשירים התנגנו בפלייבק. את השיר "If I Can Dream", שנכתב במיוחד עבור התוכנית, הקליט אלביס באולפן חשוך כשהוא מכורבל כעובר ורועד על רצפת בטון. הוא אהב כל כך את השיר, שהוא האזין לו 15 פעמים רצופות. בעת שידורה ב־3 בדצמבר 68' זכתה התוכנית ב־42% צפייה נדירים. פס הקול טיפס במצעדים והפך לאלבום פלטינה.
"Epic" החדש של באז לורמן מתעד את אלביס בגדולתו, אבל על סף תהום. הסרט מ־68' מוסר את אלביס בשיאו. רגע לפני שלחייו תפחו והסתירו את עיניו. רגע לפני שנרקוטיקה החליפה מציאות והררי פירה הפכו אטרקטיביים יותר מהכורח המייאש לתחזק את התהילה.
התרעות פיקוד העורף