בשבת בבוקר, כשמצאנו את עצמנו שוב מצטופפים בממ"ד המשפחתי, הבן האמצעי שלי (23) אמר משהו שכיווץ לי את הלב. הוא סיפר שכשהתחיל הסבב הקודם מול איראן, שגרם לו לחוש באופן אמיתי שיש סיכוי שייהרג, הוא ניסה לחשוב מה הדבר הכי משמעותי שלא הספיק לחוות בחייו הקצרים. והתשובה הייתה: אהבה. כשישבתי בממ"ד בפעם הקודמת, הוא המשיך, והבנתי שזה מה שהכי חסר לי בעולם, נשבעתי לעצמי שברגע שהכל יירגע - אם הכל יירגע - אמקד את כל המאמצים שלי במטרה למצוא בת זוג. אבל ברגע שבו חזר השקט, חזרתי לכל ההרגלים הישנים שלי ושום דבר לא השתנה.
אינסטינקטיבית, רציתי לשחרר תגובה אבהית טיפוסית: תוכנית אופרטיבית למציאת אהבה. עם שלבים מובנים ודד־ליין. אבל פתאום הבנתי שהילד מתאר משהו נכון ורחב הרבה יותר. כולנו אוהבים להאמין שאירועים מחוללים בחיינו יכולים לגרום לנו להשתנות ולחשב מסלול מחדש. אבל האם זה נכון במבחן התוצאה?
למרבה הצער, השנים האחרונות סיפקו מגוון של אירועים שיכולים לסייע בבחינת הקושיה הזו. הקורונה, למשל. אלוהים וקוראיי יידעו לספר כמה רשימות מילאתי לטובת הטור הזה, שבהן ניסיתי להתנבא כיצד המגיפה העולמית תשנה אותנו. אני זוכר שהתפייטתי בדבר היופי שבהאטת הקצב. בהבנה של מה חשוב באמת. בבנייה מחודשת של סדרי העדיפויות שלנו בחיים. איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים. שנייה אחרי שיצאנו מהבית, חזרנו לרוץ בטירוף. אפילו מהר יותר. כל מה שנשאר לי מתובנות הקורונה הוא כלבה שאימצנו בסגר הראשון, וכמה קילוגרמים עודפים באדיבות לחם מחמצת.
אחרי שהתאוששנו מזה, נפל עלינו 7 באוקטובר. על פי כל קנה מידה, אירוע משנה חיים. מטלטל. כזה שמצריך בחינה מחדש של כל מה שידענו. ואכן, בשבועות הראשונים התגובה המרכזית הייתה סולידריות ישראלית שלא האמנו שנחזה בה. חוצת מחנות, מפלחת לבבות. לרגע היה ניתן להרגיש שבאמת, כולנו יחד. לא רק כסלוגן של ערוץ טלוויזיה. אבל בתוך זמן קצר זה נגמר. הסולידריות התפוררה לטובת המריבות והשבטים הישנים. אפילו תחומים שהיו אמורים להיות תחת קונצנזוס מלא, כמו גורל החטופים בעזה, הפכו לזירת התגוששות. העולם הפוליטי שב להיות מקוטב, בדיוק כמו שהיה ערב האסון. וגם העמדות הפוליטיות הפרטיות של מרבית האנשים חזרו לנקודת המוצא שלהן.
כמו שכתבתי כאן בעבר, רובנו לא הנחנו לעובדות לבלבל אותנו. שמאלנים שדגלו בדו־קיום עם הפלסטינים התעלמו מהשנאה היוקדת, העממית והרחבה שהופגנה באותו יום ארור. ואילו תומכים של הממשלה והעומד בראשה לא הסכימו לקבל את העובדה שהאסון התחולל דווקא תחת "מר ביטחון", וחיפשו שלל דרכים כדי להרחיק ממנו את האשמה. ומעצמם - את הצורך בחשבון נפש. צריך לומר את זה, שר שלמה ארצי בסוף שנות ה־80, צריך לשיר את זה בצער. עוד לא למדנו כלום, כך מתברר.
גם לא מהסבב הקודם מול איראן. עימות שעד אז נתפס כבלתי נתפס. על סף האפוקליפטי. הלא במשך שנים הכינו אותנו לתרחיש יום הדין, שבו נותקף בידי אין־ספור טילים קטלניים שיפגעו בכולנו. מה שעם כל הכבוד לנזקים הרבים והקשים שכן נגרמו, ונגרמים כרגע, היה רחוק מהמציאות. אבל לא ידענו את זה כשהחלה המתקפה האיראנית הראשונה. ולכן תגובות כמו זו של הבן שלי, שהחל לסכם את חייו הקצרים, היו טבעיות מאוד. ובדיוק כמו שהטראומה לא גרמה לו לשנות את דרכיו, בכל הנוגע למציאת אהבה, היא לא שינתה שום דבר מהותי אצל רובנו.
והאמת היא שכדי להבין את זה, אפשר פשוט לחזור לפצע הנוראי מכל בדברי ימי העם היהודי. אני עדיין זוכר היטב את סיפוריו של סבי המנוח על בוגרי השואה של קריית חיים, שחלקם היו ונותרו דרעקעס, למילותיו, ואחרים נשארו אחלה בני אדם. משהו שגם הצורר הנאצי לא הצליח לשנות. ובטח שלא טיל בליסטי מטהרן. אה, ולחיים עצמם: הילד בן 23, כבר אמרתי. חתיך, חכם, עם נפש אומנותית. עיסוק נוכחי: בממ"ד. פרטים במערכת.
על הסכין
שאריות מהעבר הקרוב. לוסי אהריש היא אזרחית ערבייה שכל חטאה הוא שהיא לא מוכנה להיות כנועה, ואפילו מעיזה להתריס - בערבית! - כנגד יהודים שהיא מתנגדת להם. אפשר לא לאהוב את זה, טבעי אפילו להירתע מזה. בטח אחרי 7 באוקטובר. אבל אי אפשר, בשום אופן, ליטול ממנה את הזכות לעשות את זה.
"Love life" היא אנתולוגיה מאזורי הקומדיה הרומנטית שעלתה כבר לפני כמה שנים ומשודרת בנטפליקס. כל אחת משתי העונות היא סביב דמות אחת, כשבכל פרק - ההתקדמות היא כרונולוגית - פוגשים בן זוג אחר שלה. התוצאה חביבה בהחלט, מתחמקת ממרבית קלישאות הז'אנר ולא פעם אפילו מצליחה להפתיע.
אני מבקש להמליץ שוב על סדרת האימה "אין מוצא" ("from") (סלקום TV), ששידור עונתה השלישית הסתיים כרגע והותיר אותי תוהה ואבוד. זהו סיפורם של אנשים שנקלעו לעיירה שאי אפשר לצאת ממנה, ובלילותיה יוצאות דמויות מפלצתיות המשספות את גרונו של כל מי שאינו בתוך מבנה מוגן. וזה אינטליגנטי ומרתק ומותח ובלתי צפוי. אני מכור.