שוב מלחמה, ואולי עדיין מלחמה, ושוב ירושלים נבחנת בשאלה אם קיומה תלוי בתנודות המופרכות של העולם. בזמן שמדינה שלמה מצויה תחת סכנה קיומית, אני מגלה את התנועה ההפוכה: תושבים מרחבי הארץ מחפשים דירות זמניות בבירה. משפחות צעירות, מבוגרים, כולם מבקשים למצוא בה מקלט. ככה זה בזמן השלג, וככה זה בזמן מלחמות.
אני כותבת את השורות האלה מהמרחב המוגן שלי שמתחת לשמיכה בשכונת בית הכרם בירושלים. עם בוא הגשמים המקלט שלנו בבניין הפך למקווה, כך שאני מוותרת על הטבילה. מה גם שהחיים בקומה השלישית בבניין מלווים במחשבות גורליות כמו מה עדיף: לצנוח על הראש של כל השכנים מהקומה האחרונה או שהבניין ייפול עליי בזמן ישיבה במקלט הטהרה.
חשבנו שירושלים היא מקום בטוח יחסית. בעבר, בידודה היה לה לרועץ. נדרשו שיירות אמיצות שייכנסו אליה כדי להעביר ליושביה משלוחי מזון. עם הזמן, הבידוד שלה שיחק לטובתה. תוך כדי כתיבת השורות הללו עוד האמנתי שירושלים מוגנת מפני פגיעות ישירות, הודות לקדושתה. אם שלוש דתות אומרות לך שאת קדושה, את כנראה קדושה. אם רק את חושבת שאת קדושה - לכי לישון במקלט.
השיירה של המכוניות שעושות את דרכן לכיוון הבירה נגד כיוון התנועה, כדי למצוא בה מחסה, הזכירה לי ערב אחד במלחמת המפרץ, לפני 35 שנה. ישבנו מול הטלוויזיה, ראינו את סדאם חוסיין מישיר עיניים משוגעות למצלמות ומבטיח ש"ירושלים היא הדובדבן" ושהוא עוד יגיע גם אלינו עם הסקאדים. אחר כך הוא צחק כהרגלו צחוק מבהיל. הסתכלנו זו על זו וקיבלנו את ההחלטה המעשית מכולן: לרדת אל מועדון האנדרגראונד בכיכר ציון.
הסתובבנו בעיר, בנות 18, עם קופסאות של מסיכות אב"כ בהצלב. זה היה שחזור כמעט מדויק של התהלוכה המצוירת שנחקקה אצלי מ"תיבת ברבאבא", הכרך הרביעי של סדרת הספרים של אנט טיסון וטלס טילור. בכרך הזה בני משפחת ברבאבא מחליטים לעזוב את כדור הארץ לכוכב אחר ומצילים חיות מזיהום סביבתי קשה. יחד הם צועדים בטור עם מסיכות אב"כ דרך עשן המפעלים, אוספים עוד בעלי חיים וממריאים בחללית לכוכב רחוק. הם חוזרים לכדור הארץ רק אחרי שבני האדם מנקים את הזיהום ומחזירים את הירוק.
התהלוכה שלנו הגיעה לאנדרגראונד ובכניסה האחים לבית עצמון חילקו מדבקות למבלים, בהם או"מניקים וחיילים. היה כתוב עליהן: "מעליש סדאם, העיקר הבירה". שפר מזלנו ונפלנו על מסיבת קצף, אלא שתוך כדי כך סדאם עמד במילתו ושיגר טילים לכיוון ירושלים. המוזיקה הרועשת התערבלה עם האזעקות ועם הקצף, ומה שנשאר היה להמשיך לרקוד בתוך הבועות עם המסיכות על הפרצוף, עם מזרק אטרופין בהיכון ועם אלוהים.
אין לי דרך להסביר את זה, אבל האמנו שלא יאונה לנו רע. חשבנו שלא ייתכן שמישהו באמת יעז, יהיה מג'נון ככל שיהיה. לא מספיקים כל הפיגועים שעברנו? נדמה לי שזה התיאור הכי ממחיש של העיר שקודש וחול מעורבבים בה. בסוף יש לנו אלוהים בכל מקום, גם כשהשכינה עייפה וחבוטה.
אני כותבת בידיעה שנדרשת מידת צניעות גדולה, שכן הכל משתנה ברגעים אלו ממש. בעולם משוגע גם כללי ברזל מופרים. ככה, ביומיום, הקדושה פה לא משהו. השכינה די עצובה, העיר הפכה בשנים האחרונות לאחת העניות בארץ, נסיעה של כמה קילומטרים יכולה להימשך שעה בגלל פקקים על פקקים; הבנייה אינה פרופורציונלית לשירותים העירוניים ולתשתיות, ומי יודע מה באמת המוטיבציה לבנייה הזו.
ממילא כאשר דברים יתבהרו כבר יהיה מאוחר מדי. מה עוזר לנו שכבר ברור מה עמד מאחורי הבנייה של פרויקט הולילנד? נתקענו עם הדבר הזה. איזו עזות מצח להמשיך לקרוא לזה "הולילנד", ע"ש הדגם של ירושלים בסוף ימי בית שני שהוצג שם.