אני לא מחכה שייתנו לי מקום. מעולם לא חיכיתי. נכנסתי לחדרים לבד, ביקשתי, דרשתי, עבדתי קשה, שילמתי מחירים, עשיתי טעויות, הצלחתי וגם נכשלתי. אני גם מוקפת בנשים שהלכו הרבה יותר רחוק ממני: יזמיות, מנהלות, יוצרות, נשים שמחזיקות מערכות שלמות על הגב. ובכל זאת, פעם בשנה מגיע יום האישה ואני מסתכלת בנתונים ומגלה שלא משנה כמה רחוק הלכנו, יש דברים שעדיין נשארו תקועים מאחור.
"ככה זה אצל כולן"
איך זה בא לידי ביטוי? נסי לדבר עם רופא על תסמיני גיל המעבר מוקדם מהצפוי, ותקבלי לא פעם תשובה ש"ככה זה אצל כולן". נסי להסביר שכואב לך, שאת לא ישנה, שמשהו בגוף השתנה - ותגלי שהמערכת מעדיפה לשלוח אותך לטיפול בתחום בריאות הנפש או לחכות שזה יעבור מעצמו, כאילו הגוף הנשי מתוכנת להסתדר לבד.
ואם נרד לרמת היומיום, הדרך לטיפול - אפילו בתופעה נשית קלה ושכיחה להפליא - יכולה להיות מפתיעה במסורבלות שלה. תור, בדיקה, לפעמים מרשם, ולבסוף גם מחיר שלא מרגיש כאילו הוא בסל, גם כשהוא בסל. בארה"ב, למשל, אפשר להיכנס לבית מרקחת ולקנות תכשירים למגוון רחב של תסמינים ישירות מהמדף במחיר נמוך.
כאן התחושה היא שעברת מיני־פרויקט ביורוקרטי בשביל משהו קטנטן שעדיף לטפל בו ולא להזניח, ושכל אישה שנייה מכירה. זה נשמע קטן, אבל בריאות נשים מורכבת מהמון דברים קטנים לא מצילי חיים, רק שוחקים חיים. וכשאין להם עדיפות, הם פשוט נשארים ברקע.
רצפת אגן - אאוט, קו לסת - אין
ואז מגיע הקטע שבאמת מבלבל אותי ולאחרונה במיוחד. כי במקביל לכל זה, נהיה כאן טירוף אסתטי: הזרקות, פיסול פנים, מתיחות. וגם קופות החולים, אלה שאמורות לנהל את הבריאות שלנו, נכנסו לזה בהתלהבות. מרכזי אסתטיקה נוצצים, קמפיינים, מסלולי תשלום. פתאום יש זמינות, שירות, יחס, שיווק. ואני באמת תוהה: מתי בדיוק קו הלסת שלי הפך לפרויקט רפואי דחוף יותר מרצפת האגן שלי?
אני מבינה את ההיגיון הכלכלי. זה מכניס כסף. אבל לפני שאתם מציעים לי לפסל את הפנים (למרות שאני כבר אשמח להתחיל), הייתי שמחה שתשקיעו גם בלפסל מערך אמיתי לבריאות נשים. אתם משתדלים, אבל לא מספיק. עוד מרכזים לגיל המעבר, בריאות מינית, זמינות תורים, ראש פתוח וחשיבה הוליסטית.
כי בואו נהיה כנות, רוב הלקוחות במרכזים האלה הן נשים. כלומר, המערכת יודעת לזהות אותנו היטב כשמדובר בשירותים בתשלום. היא יודעת למכור לנו עור מתוח יותר ושפתיים מלאות יותר. היא פחות מהירה, יעילה וזמינה כשמדובר בכאב, ביובש, בעייפות.
בעיניי יש כאן סדר עדיפויות. איך אני נראית - חשוב. איך אני מרגישה - פחות. יום האישה מרגיש לפעמים כמו בדיקת דופק שנתית, תזכורת קצרה לכל מה שעדיין לא ממש הסתדר. אני לא צריכה פאנל על השראה נשית - אני כן רוצה שכר הוגן ומערכת בריאות שרואה אותי לא כרחם מהלך, לא כלקוחה ולא כקמפיין – אלא כשלמה. יום האישה הוא יום מיותר בעיניי, אבל לא בגלל שאין בעיה - הוא מיותר כי הבעיה עדיין כאן, רק עטופה יפה בשוברי הנחה לבוטוקס.
הכותבת קיבלה על המדור שכר שווה.
התרעות פיקוד העורף