בנות הערובה הערביות
במקביל, הצטרפות חיזבאללה לירי לעבר ישראל לראשונה מאז 2024 משלימה תמונה של מערכה מורכבת ורב־זירתית שבה איראן פועלת מתוך תפיסה של "אין דרך חזרה": הסלמה יזומה והרחבת גבולות העימות גם במחיר כבד, במטרה לחולל כאוס ולכפות שינוי דרסטי. זהו דפוס פעולה שניתן להגדירו כ"מתאבדת שיעית" – נכונות לשלם מחיר אסטרטגי גבוה ולו כדי לייצר מציאות חדשה שבה איראן אינה מגיבה לסביבה, אלא מכתיבה אותה.
במילים אחרות: טהרן – הנתונה ללחצים פנימיים וחיצוניים כבדים – מאותתת כי היא מוכנה לשאת בעלויות כלכליות, ביטחוניות ומדיניות משמעותיות כדי לאלץ את מדינות האזור, את ישראל ואת ארה"ב לפעול בתוך מסגרת תנאים שהיא קובעת. השאלה המרכזית אינה אם תגיע תגובה, אלא כיצד תיראה, באיזו עוצמה ומהו המחיר שכל אחת מהשחקניות מוכנה לשלם כדי לבלום את ההסלמה מבלי להידרדר למערכה אזורית כוללת.
על רקע זה החריפו מדינות ערב את גינוין כלפי טהרן והזהירו מפני פגיעה חמורה ביציבות האזורית. ההצהרה החריגה של משרד החוץ הסעודי שלפיה "הממלכה תנקוט את כל האמצעים הדרושים כדי להגן על ביטחונה, על שטחה, אזרחיה ותושביה, כולל האפשרות להגיב לתוקפנות", משקפת את עומק החרדה הקיומית מפני הידרדרות בלתי נשלטת. מדינות המפרץ – עתירות אנרגיה ומארחות בסיסים אמריקאיים – הופכות בעל כורחן לזירות מיקוח ואף לזירות קרב ישירות. מנקודת מבטן, הן – ולא וושינגטון – מצויות בקו האש. התקיפות נגד נכסים אמריקאיים נתפסות על ידיהן רק כתירוץ; היעד האמיתי הוא יצירת מנוף לחץ עליהן, כדי שיפעילו לחץ על הבית הלבן לבלום את העימות.
המסר האיראני חד וברור: כל מדינה המזוהה עם וושינגטון, גם אם אינה מעורבת בלחימה, מצויה בטווח הפגיעה. כך הופכות המפרציות לבנות ערובה אסטרטגיות. הן נאלצות לנקוט דיפלומטיית "אין ברירה" – להדק את ערוצי התיאום עם טהרן דווקא תחת אש, ולהימנע מתגובה צבאית חריפה מחשש להסלמה שתפגע אנושות בכלכלותיהן.
במקביל, איראן מעצימה את הלחץ באמצעות פגיעות מדודות אך סמליות, כאלו שמושכות תשומת לב עצומה: רסיסים שפגעו באחד ממתקני הזיקוק והיצוא המרכזיים של חברת אראמקו הסעודית; נזק לאתרי תיירות ונופש יוקרתיים בדובאי; פגיעות בתשתיות אזרחיות, בשדות תעופה ובנתיבי שיט בינלאומיים; ושיבושי תעופה חמורים בנמל התעופה של אבו דאבי. אירועים אלה ממחישים כי המפרץ – שנתפס עד לאחרונה כמרחב יציב וכמנוע צמיחה גלובלי – הפך בן לילה לשדה קרב חשוף, פגיע ומאוים.
הסכנה האמיתית איננה מתמצה בעוצמת הפגיעה המיידית או בהיקף הנזק הפיזי, אלא בדינמיקת ההסלמה שאיראן מייצרת – מדרון חלקלק של חישוב מוטעה והתרחבות זירתית. כל טעות חישוב, כל פגיעה נוספת בנמל, במתקן זיקוק, בשדה תעופה או בציר שיט אסטרטגי - עלולה “לבנאם את העימות”, למשוך מעורבות ישירה של מעצמות נוספות – לרבות סין ורוסיה – ולהפוך את העימות למערכה גלובלית.
בתרחיש כזה, לא רק היציבות הפנימית של מדינות המפרץ מתערערת, אלא גם הארכיטקטורה הביטחונית של המזה"ת והביטחון האנרגטי העולמי. אספקת נפט וגז, חופש השיט, שרשראות האספקה והתמחור בשוקי הסחורות מגיבים בעצבנות גוברת לאי־הוודאות. העלייה בפרמיות הביטוח הימי, הזינוק במחירי ההובלה והאנרגיה והיחלשות מטבעות אזוריים אינם תופעות לוואי שוליות – אלא מנגנוני הדף המזרזים היווצרות משבר גלובלי רחב.
במקביל לנזק הפיזי, איראן מפעילה אסטרטגיית לחץ פסיכולוגית־תודעתית: יצירת בהלה ציבורית ותחושת איום מתמשך, שחיקת אמון הציבור ביכולת ההגנה של המדינות שלהן והעמקת אי־הוודאות בקרב משקיעים ותאגידים בינלאומיים. מדינות המפרץ – ליבת הסחר, האנרגיה והלוגיסטיקה של האזור ועוגן מרכזי של היצע האנרגיה העולמי – ניצבות תחת איום כפול: פגיעה ביטחונית ישירה בנתיבי שיט ובמתקני ייצור, זיקוק וייצוא, לצד איום כלכלי ותדמיתי ארוך טווח העלול לשחוק את מעמדן, יציבותן ותדמיתן העוצמתית.
בהרחבת מעגל התקיפות ובהפעלת לחץ גם על מדינות שאינן צד ישיר בלחימה, טהרן משנה בפועל את כללי המשחק. היא אינה מסתפקת ביצירת חיכוך צבאי; היא מרחיבה את הכאוס וחותרת לנפץ את עצם התפיסה של המפרץ כמרחב חסין, יציב, עשיר, בטוח ואטרקטיבי להשקעות. המהלך מאלץ את מדינות האזור לאזן בזהירות בין שיקום ההרתעה שלהן לבין הימנעות ממהלך שיגרור תוקפנות נוספת והסלמה רחבה יותר. כך נוצרת מציאות גיאו־אסטרטגית שברירית במיוחד, שבה הגבול בין עימות מוגבל למשבר בינלאומי רחב היקף נעשה דק מאי פעם. די באירוע נקודתי – גם אם מקרי או "מקומי" – כדי להצית תגובת שרשרת שתחרוג בהרבה מגבולות המזה"ת, תטלטל את שוקי האנרגיה וההון, ותעמיק את אי־היציבות בכלכלה העולמית.
כבר לא ניטרליות
המערכה הנוכחית מעצבת מחדש את פני המזה"ת ואת ארכיטקטורת הכוח האזורית. באופן פרדוקסלי, דווקא ההסלמה שמובילה טהרן - מחזקת באופן מובהק את מיצובה הגיאו־אסטרטגי של ישראל. המתקפות הישירות על מדינות המפרץ יוצרות התלכדות אינטרסים נדירה: מדינות שבמשך שנים ביקשו לשמור על ניטרליות זהירה, לאזן בין וושינגטון לבייג'ינג ולנהל מדיניות חוץ רב־ממדית, ולעיתים אף התעמתו ביניהן, כמו סעודיה ואיחוד האמירויות סביב תימן – מגלות כי האיום האיראני גובר על מחלוקותיהן הפנימיות. תחת אש, הן מתקרבות מחדש לארה"ב, מחזקות את שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני איתה, ומצמצמות את מדיניות "הניטרליות הפעילה" שאפיינה את התנהלותן בשנים האחרונות.
עבור ישראל, זהו שינוי פרדיגמתי ותודעתי עמוק, הממקם אותה מחדש בלב המערכת האסטרטגית האזורית. המתקפות האיראניות על מדינות ערב מאששות בעיני הקהילה הבינלאומית את מה שישראל התריעה עליו במשך שנים: איראן איננה עוד רק איום קיומי כלפיה, אלא כוח הרסני, המערער סדר אזורי והמאיים על יציבותן וביטחונן של כלל המדינות הפרו־מערביות. הכרה זו מחזקת את הלגיטימציה הבינלאומית לעמדותיה של ישראל ומרחיבה את בסיס התמיכה בפעולותיה.
במציאות זו, ישראל מבססת את מעמדה הגיאופוליטי כחוליה מרכזית בציר הפרו־מערבי. היא נהנית משילוב יוצא דופן של עוצמה צבאית, עליונות מודיעינית, ניסיון מבצעי, רוח לחימה ונחישות אסטרטגית, לצד גיבוי אמריקאי משמעותי ולגיטימציה אירופית רחבה. מכלול זה מציב אותה כמעצמה ביטחונית אזורית וכשחקנית כלכלית וצבאית חזקה שאי אפשר לעקוף בעיצוב הסדר האזורי המתהווה. בתוך כך נפתח בפניה חלון הזדמנויות אסטרטגי וכלכלי נדיר: העמקת שיתופי פעולה אזוריים, הרחבת הסכמי אברהם, חיזוק הציר הפרו־אמריקאי והרחבת התיאום הביטחוני עם מדינות המפרץ – לרבות סעודיה – מול איום משותף המאיים להצית את המזרח התיכון כולו.
התרעות פיקוד העורף